התעוררתי עם תחושת יושב בפה, ולא הצלחתי להירדם שוב. השעה בטח הייתה מאוחרת מאוד בלילה, כי דילן, כבר שכב לצידי, ונחר בקולי קולות.
יצאתי מהחדר, בשקט כדי לא להעיר אותו, וירדתי למטבח. מזגתי לי כוס מים, ושתיתי, כוס ועוד כוס, הבטתי בשמיים, דרך החלון.
השמיים הם אותם שמיים בכל מקום אשר הוא בעולם. ולמרות זאת השמיים כאן תמיד היו נראים שונים. היום לעומת זאת, הם נראים מוכרים במידה מופרזת. זיהיתי את השמיים שעליהם הייתי מביטה מחדר הילדות שלי.
הייתי עסוקה כל כך המחשבות שלי, שרק כשסיימתי לשטוף את הכוס תחת זרם מי הברז, והרמתי את הראש, ראיתי את הצל מאחורי.
הוא היה כאן, וידעתי שזה הוא מבלי אפילו לראות את פניו לא לשמוע את קולו. התחושה הקרה שעטפה אותי סיפקה מספיק הסברים.
הוא לא זז, הרגשתי את המבט שלו עלי. אני מודעת יותר מידי טוב לבוש שלי. כתונת לילה דקיקה וקצרה.
אני מסתובבת לכיוונו לאט, והוא התקדם לכיווני. אני לא זזה, אני גם לא יכולה לזוז. אנ מחזיקה את הדלפק חזק בשתי ידי כאילו זה הדבר היחיד שמונע ממני ליפול ולא לקום יותר.
כשהוא מגיע ממש קרוב אלי, הוא רוכן עלי, מניח יד אחת על הדלפק לידי, כולא אותי.
הוא מלטף את הלסת שלי על אצבע אחת. הנשימות שלנו, זה הדבר היחיד שנשמע בחדר.
ואז הוא מנשק אותי חזק, אני מרגישה את טעם הדם כשהוא נושך לי את השפה התחתונה עד שאני נותנת ללשונו לחדור לשי. אני מרגישה את ידו על גופי, עולות ויורדות בין המותניים לחזה שלי.
הוא משחיל ידיים מתחת לכתונת הלילה, הוא רוטן כשאני מנסה להשתחרר ממנו.
הוא משאיר סימנים כחולים על גופי.
"אני אראה לך את מה שרציתי לעשות לך באותו יום." הוא אומר תוך שהוא מוריד את כתונת הלילה שלי.
"לא!" אני מתנשפת ומנסה שוב ללא הצלחה גדולה, להשתחרר מאחיזתו.
הוא שולף סכים משום מקום, אני מפסיקה לזוז.
"ילדה טובה." הוא לוחש, ותולש לי בבת אחת את כתונת הלילה. הוא מחזיק בסכין ממש מתחת לצווארי.
אני לא יכולה להיאבק בו. לא גופנית, וגם לא נפשית. כל כולי שלו, והוא יודע את זה.
הוא מניח את הסכין שלו, ומתחיל להחליק את התחתון שלי על הירכיים.
"ראיין.." הוא צוחק.
ופתאום מישהו מעיף אותו לאחור, בעוצמה כזאת, שהוא מפסיק לזוז.
אני מעלה את התחתון בחזרה למקומן מהר, ומנסה לכסות את עצמי.
דילן נותן לי מבט רצחני, שמפחיד אותי כל כך שאני אפילו לא מצליחה לדבר.
"אז בגלל זה חזרת הביתה מוקדם? "הוא צועק עלי "כדי שאני לא אדע מה אתם שניכם עושים כשאני לא כאן?"
הוא תופס אותי חזק בזרוע ,הוא גורר אותי ברחבי הבית.
"תעזוב אותי!" אני צורחת עליו.
"הייתי צריך לדעת." הוא אומר ופותח דלת.
"דילן אתה מכאיב לי!"
"אני אדאג שלא תעשי את זה יותר, ולא עם אף אחד אחר ממני."
מה?
הוא זורק אותי על מיטה אני מתרחקת ממנו עד לקיצה. הוא מתחיל להסיר את החגורה שלו.
אני בוכה, ורועדת. הלב שלי פועם במהירות שיא.
"אני אראה לך מה זה כאב חתיכת-"
הוא קולט משהו בזווית העין. אני עוקבת אחרי מבטו.
הצוואר שלי.
אני שמה עליה יד, ומרגישה חתכים עליו. גם בזרועות. לא משהו רציני, לא הרגשתי אותם בכלל. פניו משנות הבאה.
יש שקט בחדר, נדמה שאני יכולה לשמוע את דפיקות ליבי.
"אני אהרוג אותו." הוא מתקרב אלי לאט יותר, רוצה לחבק אותי כנראה, לפי הזרועות הפתוחות שלו, והמבט הרך. "את בסדר?" הוא שואל.
לא אני לא! אני רוצה לצרוח, ובמקום זאת, אני בורחת. אני קמה בורחת מהחדר.
הייתי בורחת מהמקום הזה אילו רק יכולתי.
במקום זאת, אני נכנס לחדר הפנוי הראשון שאני פוגשת, ונועלת את עצמי בפנים.
אני מתיישבת על הרצפה, לא יכולה יותר.
"את רוצה שנדבר על זה?" אני שומעת את דילן מעבר לדלת.
"לך מכאן" התקף חרדה מכה אותי שוב, והנשימות שלי מהירות כל כך שאני מתקשה לדבר.
"תני לי להיכנס שנדבר על זה."
"לך מכאן!!" אני צועקת " אני לא רוצה לראות אותך יותר."
אני צורחת כל הלילה, בלי לדעת אם הוא עדיין עומד מאחורי הדלת. אני בוכה עד שכל המים שבגופי יצאו. אני אמות, אני אמות, ואז זה יגמר.
זה כאילו מישהו שולט בי, אני רועדת, אני לא יכולה להפסיק. חם לי.
הייתי צריכה לברוח כבר במועדון ההוא, לברוח ולהתחיל חיים חדשים שוב.
מה כבר ביקשתי? כל מה שרציתי היה לחיות חיים. ויתרתי על הכל כדי לנסות, שיהיה לי לפחות סיכוי. ובסוף אני תמיד באותו מקום. מה עשיתי לעולם כדי שזה יקרה לי?
לא ביקשתי אושר, משפחה או חברים, אפילו לא בריאות. כל מה שרציתי היה לשרוד. בקשה מטומטמת.
אולי אם הייתי נשארת שם, ולא בורחת מהגורל שלי, הייתי מוצאת לזה סוף.
כל הגוף שורף לי, אני רוצה להעלים את העקבות שראיין השאיר בי, ואת הטביעות שלי עלי.
אני לא יודעת כמה זמן נשארתי כאן, על הרצפה, יושבת ונשענת על הדלת. אבל השמש כבר זרחה מזמן כשאני נרדמתי.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אל תשכחו להצביע...
YOU ARE READING
להתחתן עם מפיונר
Romanceאני אברח. זאת הייתה ההבטחה שלקחתי על עצמי. לברוח לפני שיהיה מאוחר יותר. בשביל לנה, למחוק את העבר כדי להתחיל חיים חדשים תחת זהות בדויה הפך להיות הרגל. כשהיא נחטפת על ידי ראש המפיה האיטלקית, הבריחה נשמעת לה הדרך הטובה ביותר כדי לשרוד, אבל שאלה האמי...
