״מה בשבילך מתוקה?״ שאלתי את הילדה הקטנה שישבה ליד איש ששיערתי שהוא אביה.
״אמבונגר״ היא ענתה לי בקול צפצופי ומתלהב שגרם לי לחייך.
״היי את!״ צעק מישהו משולחן מאחור ״תביאי לנו מלח.״
אני רושמת ״אמבורגר״ במהירות בתוך הפנקס שלי, ״זה יגיע בעוד כמה דקות״ אני אומרת ומתקדמת לכיוון המטבח. בדרך אני אוספת מספר בקבוקים רקים וכסף שהשאירו לתשלום כשהטלפון שלי צילצל. אני מסתגרת בשירותים, המקום היחיד שבוא יכלתי לשבת שתי דקות.
״הלו?״
״היי וונסה, זאת סדני.״ ענה קול מהטלפון ״תוכלי לעשות לי שיעור מחר?״
״אני לא יכולה מחר...״ אמרתי, כי מחר יש לי מבחנים מסכמים ״רוצה אולי ביום שני?״
״אוקיי״ היא אמרה וניתקה.
השעה הייתה אחד וחצי בלילה כשאחרון הלקוחות- איזה אחד מחבורת גברים שהסתכלו עלי מקודם- יצא מהמסעדה.
אני נועלת את המקום, ועושה את דרכי לבית.
ככה עובר כל יום ויום, בשגרה יום יומית שלא עוצרת לרגע. לימודים-עבודה- לימודים-עבודה ככה מתנהלים החיים שלי. בלי שום מקום להסחות דעת, בלי שום דבר יוצא דופן, ובלי רגע אחד של דבר לא מתוכנן.
אני קמה בחמש לפנות בוקר חוזרת על החומר הנלמד לפני שאני הולכת לאוניברסיטה. אני לומדת בספריה עד שש, ואז מתחילה משמרת לילה או עושה שיעורים פרטיים לסנדי.
את הדרך חזרה לדירה. אני עושה לבד, ברגל ובקצב מהיר. אף אחד לא רוצה להיתקע כאן לבד בשעה הזאת של הלילה, במיוחד לא בחלק הזה של העיר. הרחוב שקט ושומם, אני יכולה לשמוע את הצעדים והנשימות שלי. כשאני מגיעה לדירה אני מחפשת את צרור המפתחות שלי. בשבת בערב אין אף אחת בדירה. ג׳ינה איתה אני חולקת את הדירה יוצאת למועדונים עם חבר שלה עד שעות הבוקר.
הייתי בטוחה ששמתי את הצרור בכיס שלי אחרי שנעלתי עם אחת המפתחות שבו את המסעדה. אני מחפשת בתיק שלי, אבל מלבד כמה ספרים ומחברות אין שם דבר.
אני מתקשרת לגינה, אבל זה אפילו לא מחייג. כנראה שאין לה סוללה.
אולי המפתחות נפלו לי בדרך לדירה?
אני יורדת את המדרגות ויוצאת מהבניין. הרחוב חשוך ושקט כמו תמיד, רק זוג אנשים שרים בקול חוצים את הכביש ויוצאים מן הרחוב, ורכב שחור שחנה מתחת לבניין.
משהו כאן לא בסדר, אני מרגישה את זה שניה לפני שזה קורה. דלת הרכב נפתחת, ומישהו יוצא ממנה. צללית גברים פוסעת לכיווני.
צל חסון שמספיק כדי להאיץ את קצב ליבי ולגרום לי לרוץ. אני שוכחת מהמפתחות ורצה לכיוון ההפוך.
אני רצה, והוא אחרי. האוויר שנכנס לגופי שורף לי את הריאות, אבל אני ממשיכה. אני פונה לשמאל, כמעט מועדת ונופלת על אבל שעל הרצפה. אני ממשיכה לרוץ גם כשאני כבר לא שומעת אף אחד מאחוריי. יש כאן בניין. אני מחפשת את הידית, אוכל להתחבא כאן כדי שיחשוב שאני גרה כאן, ואז לחזור לדירה מאוחר יות כשג׳ינה תחזור. אני ממששת ומחפשת את הידית של הדלת ובמקום זאת נוגעת במשהו חמים. אני ממשיכה למשש כמה רגעים, החושך מונע ממני לראות.
פתאום הדבר שמיששתי זז, ואני שומעת קול מתכות. משהו מחזיק בפרק ידי. יד חזקה וחמה.
״זה מה שאת מחפשת?״ שאל מישהו מולי, קרוב אלי יותר מידי. ומנופף במשהו בידו, צל של צרור.
אני צורחת, הוא מצמיד בד רטוב על פני.
״ששש״
אני נותנת לו מכה בין הירכים אבל הוא לא עוזב אותי- כנראה שלא כיוונתי טוב- הוא מסובב אותי, אני מרגישה משהו קשה כנגד גבי, והוא מצמיד חזק יותר את הבד הרטוב לאפי.
״זהירות מאמי,״ הוא לחש כשהתפתלתי בניסיון להשתחרר ממנו, ״אנחנו לא רוצים להעיר את השכנים״
הוא גרר אותי לכביש, שמעתי דלת נפתחת.
הראייה שלי מיטשטשת הוא עוזב אותי, הרגליים שלי כבר לא מתפקדות, ואז הכל שחור.
אז איך הפרק הראשון?
לאן ניראה לכם שיביאו אותה?
אל תשכחו להצביע⭐️
YOU ARE READING
להתחתן עם מפיונר
Romanceאני אברח. זאת הייתה ההבטחה שלקחתי על עצמי. לברוח לפני שיהיה מאוחר יותר. בשביל לנה, למחוק את העבר כדי להתחיל חיים חדשים תחת זהות בדויה הפך להיות הרגל. כשהיא נחטפת על ידי ראש המפיה האיטלקית, הבריחה נשמעת לה הדרך הטובה ביותר כדי לשרוד, אבל שאלה האמי...
