להתחתן עם מפיונר

פרק 20

כואב לי.

כבר ימים ארוכים עברו מאז שהגענו לכאן אני אפילו לא יודעת באיזה עיר אני נמצאת. הוא עדיין לא שחרר אותי, או הוריד ממני את החבל שקושר את הידיים שלי ביחד. אני ישנה על הרצפה, בחדר שבו הוא כלא אותי מהיום שבו הגענו. אולי נכון יותר לירוא לחדר הזה מרטף, כי הוא לא מרוהט, מלבד כמה רהיטים זרוקים פה ושם על הרצפה

הוא הניח כוס מים וחתיכת לחם לידי על הרצפה, אבל לא שחרר את הידיים שלי. אני צריכה לרכון עד הרצפה כדי לנגוס בלחם היבש וללגום כמה טיפות מים.

רק אתמול הוא נכנס לכאן, ריח אלכוהול נדף ממנו היה בלתי נסבל, ידעתי שהוא שתה, האופן שבו הוא הלך ודיבר רק אישרה את החששות שלי. ואז הוא היכה אותי, היה בידו בקבוק, והוא שפך עלי את הנוזל הקפא שבו. ואז היכה אותי שוב, עד שלא יכולתי יותר לצעוק, עד שקיבלתי בשקט את העונש על מעשה לא ידוע.

הוא נכנס לחדר, כולו זורח ומחייך.

אוי לא, זה לא מבשר טובות.

"יש לך מבקר." הוא אמר לי "כדאי לך מאוד לשתף פעולה איתו, הוא שילם לי הרבה יותר ממה שאת שווה"

הוא יצא, ומישהו נכנס. החדר היה חשוך, ולא ראיתי את הפנים שלו.

אלוקים רק שזה לא יקרה שוב, אני לא אשרוד את זה יותר.

אני מתפתלת לכל הכיוונים, מנסה בכל כוחי להשתחרר מהחבלים שקושרים אותי.

אפשר לשמוע את הצרחות החנוקות מהבד שחסם את הפה שלי כשהוא התקרב אלי יותר ויותר.

אני מביטה בו בפחד. הפעם אני לא אוכל להינצל. הוא יצליח לעשות ממני את ל מה שירצה.

הוא מתקדם אלי בלי מילים, וכשהוא במרחק של צעד אחד ממני, הוא מוציא סכים מהכיס שלו.

אני מנסה לצרוח עוד יותר. הוא מתקדם אלי, כורע לפני, אני צורחת.

"ששש, זה אני." הוא לוחש באוזני.

אני מפנה את הראש שלי אילו.

סטיב.

הוא חותך את החבלים שקושרים אותי.

הדבר הראשון שאני עושה זה להוריד את הבד שחסם את הפה שלי.

"דילן, הוא..."
"מחכה לך למטה." הוא משלים את המשפט שלי.

כשאני חופשיה לקום ולזוז, הוא פונה לכיוון החלון הקטן שהיה סגור עד עכשיו. פותח אותה.

המרווח לא גדול, אבל אני יכולה לעבור דרכו. גם סטיב יכול. בטח בגלל זה דילן שלח אותו. גופו השרירי של דילן לא היה נכנס אפילו בחצי דרך החלון.

אנחנו יוצאים דרך החלון, ואני מופתעת לגלות שאנחנו בקומת קרקע, ולא מתחת לאדמה במרתף או בקומה גבוהה.