כשנפגשנו שוב {2}

חלק 8

הייי לכולםם התגעגעתי מאודד❤❤ סליחה שלקח לי יותר מחודש להוציא לכם עוד פרק שגם הוא לא הזה ארוך עבדתי על ספר אחר שלי ונתקעתי אם הספר הזה אבל עוד כמה ימים יצא עוד פרק אל תדאגו ❤️‍🩹❤️‍🩹 ותודה גם לOooriya13 שנתנה לי את המוטיבציה להמשיך ולסיים את הפרק הזה💗💗

קמתי בבהלה והתנשפתי בכבדות. היה לי סיוט . אם אני כבר ערה אני אלך לזואי היא תעזור לי להירדם. יצאתי מהחדר וראיתי את זואי במסדרון, היא לא נראית טוב בכלל "זואי את בסדר? את נראית לא טוב" התקדמתי אליה בדאגה, היא המשיכה ללכת ונפלה על הרצפה. ליבי נסדק באותו רגע, המחלה שלה. התקופפתי בדמעות אליה "זואי! אמלה זואי! קומי! בבקשה קומי" היא לא ענתה, היא לא עונה לי. בכי מופרע השתלט עליי פחד מוכר תוקף אותי ואני מרגישה שאני נחנקת. חיבקתי את זואי שעדיין על הרצפה והתקשרתי לאמבולנס. לא יכלתי להירגע..לראות אותה ככה על הרצפה חסרת הכרה שבר אותי מבפנים. דפיקות חזקות ובלתי פוסקות נשמעו על הדלת ומיהרתי לפתוח אותה, אני מקווה מאוד שזה האמבולנס "איפה לעזאזל זואי? היא בסדר? איפה היא?!?" לוק התנשף בפתח הדלת, אני לא חושבת שראיתי אותו לחוץ ככה אי פעם, יכולתי לזהות את הפחד בעיניו, יכולתי להרגיש כמה הוא דואג.. זאת הייתה נקודת השבירה שלי. התפרקתי מולו בבכי עמוק "בבקשה תעזור לי! תעזור לאחותי בבקשה" הוא העביר את עיניו ממני לזואי, ראיתי כמה כואב לו, ובאותו רגע ידעתי שהוא מאוהב בה. הוא רץ אליה והרים אותה בעדינות מהרצפה, רץ במורד המדרגות, ואני אחריו מנסה לשכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר. "איפה ההורים שלכם?" פאק, הרכנתי את ראשי בבושה.. לעזאזל "ה.. הם ל..לא פה" למה שהם היו פה? הם לא היו. אף פעם. "אז איפה הם?!" לוק שאל בלחץ.. אני מניחה שזואי לא סיפרה לו "הם לא פה כבר כמה שנים אז גם עכשיו הם לא היו פה הם לא משנים מה עושים אם זואי? תיקח אותה לבית חולים בבקשה!" הבהרתי לו בברור שההורים שלנו לא חלק מהתמונה. יצאנו החוצה ולוק רץ לפרמדיק שהיה ליד האמבולנס "היי קוראים לה זואי היא בת 16 היא כנראה התעלפה היא לא מתעוררת בבקשה תטפל בה" הם הכניסו אותה לאמבולנס ושנינו נכנסו איתם, שיסעו כבר! "סליחה אדוני מי אתה בשבילה?" הפרמדיק שאל ועיכב אותנו מלהתחיל לנסוע "אני חבר שלה והיא אחותה" אם הוא מתכוון לתת לאחותי להמשיך להיות מעולפת פה באמבולנס ולעכב אותנו אני לא יודעת מה אני יעשה "איפה ההורים שלה?" הוא שאל בסקרנות, הם לא פאקינג פה! "תקשיב לי ותקשיב לי טוב חתיכת פרמדיק מזוין! אני מעריך את העבודה שלך והכל אבל כדי לך מאוד להפסיק לשאול שאלות מטומטמות ולהתחיל לטפל בה כי יקרה לה משהו אני מודיע לך ברגע זה אני אהרוס אותך ואל פאקינג תנסה אותי לא כדי לך" לוק יצא עליו וסתם לו את הפה, זואי כל כך בת מזל שיש לה אותו. הפרמדיק הנהן בלחץ "תתחילו לנסוע" הוא צעק והתחיל לעשות בדיקות לזואי. לוק חיבק אותי עד שהגענו לבית חולים הוא ניסה להרגיע אותי כמה שיותר וזה עבד, הצלחתי לנשום כמו שצריך. הגענו לבית החולים והכניסו אותה במהירות לאיזה חדר, מכריחים אותנו להישאר בחוץ. חיכינו כל כך הרבה זמן שכבר הפסקתי לספור את השעות, לוק דאג לי ונתן לי אוכל ומים ושמיכה, הייתי כל כך עייפה שנרדמתי בשניות.

כשהתעוררתי זואי עדיין הייתה רדומה ואחרי חצי שעה בערך הרופאים יצאו ואמרו שהיא בסדר והיא פשוט צריכה לנוח, נשמתי עמוק ועכשיו יכולתי להירגע. אחרי חצי שעה הדלת של חדרה של זואי נפתחה וזואי יצאה אלינו, בחיים לא שמחתי לראות אותה כמו שאני שמחה עכשיו. היא הסתכלה עליי וחייכה במתיקות ואז העבירה את מבטה אל לוק ומבטה השתנה למה שנראה כמו כעס, היא כועסת עליו? לוק התקרב אליה והיא סימנה לו להיכנס לחדר, הם נכנסו והשאירו אותי לבד בחוץ. מעניין על מה הם מדברים..? אני רוצה לדבר אם זואי עכשיו לוודא שהיא בסדר אבל אני לא רוצה להפריע להם במה שהם לא עושים שם, אני אחכה כמה דקות ואז אכנס. עבר 5 דקות וזהו אני נכנסת אני לא בן אדם סבלני. פתחתי את הדלת ולוק בדיוק זינק מעל זואי וניסה להסתיר את ההר הזה במכנסיו, שובבים. לא עבר 10 דקות והגעתם למצב הזה.. למה עוד לצפות ממכם?. לוק חייך אליי ויצא מהחדר הוא הבין שאני רוצה את זואי לקצת "זואי!" רצתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק חזק וחם "שלום גם לך שרה" היא צחקה "ממש דאגתי לך, את יודעת איזה מפחיד זה לראות את אחותך נופלת על הרצפה ולא זזה? מה קרה לך שם?" היא כחכחה בגרונה "המחלה.." ידעתי שזה קשור לזה "הבנתי" הנהנתי בראשי באיטיות "אל תגידי ללוק על זה בסדר?" זואי ביקשה ממני ברצינות "למה? את לא רוצה שהוא ידע?" היא הנידה לשלילה "בבקשה שרה" החזקתי את ידיה "אל תדאגי אני לא יגיד כלום" היא נשקה לראשי וחייכה אליי "תודה" חייכתי בחזרה. עכשיו אני חייבת לשאול על מה קרה פה ליפני שנכנסתי "תגידי" היא הסתכלה עליי בשאלה "מה את ולוק עשיתם פה בחדר ליפני שבאתי?" שאלתי בחיוך שובב למרות שכבר ידעתי את התשובה, זואי נהייתה אדומה ברגע מה שמוכיח לי שצדקתי "כלום, לא קרה כלום" שקרנית. היא חייכה לעצמה ונשכה את שפתיה "תפסיקי לבלבל את המוח את רוצה אותו והוא אותך ואתם מאוד חרמנים שניכם את יודעת?" היא פערה את עיניה ונתנה לי כאפה לכתף "איך את מדברת?!" צחקקתי "מי לימד אותך את המילים האלה בכלל? לכי מפה אני הולכת לנוח... חסר לך ואני שומעת אותך אומרת את זה שוב" צחקתי בשקט ויצאתי מהחדר, התקדמתי לכיוונו של לוק "לוק אני באמת רוצה להודות לך שעזרת לי ולאחותי" אמרתי בבישנות והוא חייך אלי את חיוכו המהפנט "אין בעד מה, כל מה שאת או זואי תצטרכו אני פה" גיכחתי, אני חייבת לשאול אותו את זה " לוק אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי בהיסוס "ברור מה שתרצי" מה שאני ארצה? הוא בטוח? "אתה מחבב את אחותי?" הוא הרים את גבותיו בהפתעה, אני מניחה שהוא לא ציפה לזה אבל לא לקח לו זמן לחשוב על זה הוא ענה מייד "כן אני ממש מחבב את אחותך" חייכתי באיפוק "תודה על זה" צחקנו ביחד. מאחורינו הגיע פתאום איזה גבר בפרצוף כועס מתקרב ללוק "לוק! איפה הייתי לעזאזל אני מחפש אותך שעות! למזלי יש לי אפליקציה לאתר אותך!" מי זה? ולמה הוא כל כך חתיך "אני דקה חוזר שרה תחכי פה" הוא הלך איתו והשאיר אותי שוב לבד. מה נסגר אם להשאיר אותי לבד היום?! נאנחתי וחיכתי שיחזרו. אחרי כמה דקות לוק חזר, הוא צריך ללכת נכון?. "אני יודעת שאתה צריך ללכת תלך אני אסתדר פה" נאנחתי בכבדות "שרה אני רציני הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה ללכת מפה אבל.." קטעתי אותו "כן אני יודעת זה באמת בסדר" הוא חיבק אותי בניחום ונופף לי לשלום "ביי שרה" טוב, אז אני לבד פה עכשיו "ביי לוקי" אני מניחה שאני אחזור לישון אין לי מה לעשות פה עד שזואי תקום ונוכל להשתחרר הביתה.