כשנפגשנו שוב {2}

חלק 15

אומנם באיחור אבל עוד פרק❤ אני מנסה להוציא כמה שיותר מהר סליחה על ההמתנה❤❤

ג'ון 

הדלת נפתחה ושרה התפרצה פנימה "שלום קטנטונת" חייכתי אליה והיא התיישבה ליידי והחליקה נשיקה קצרה ועדינה על לחיי "שלום ג'אקו" גלגלתי את עיניי ומשכתי אותה אליי "את לא קוראת לי ככה זה ברור לך?" היא צחקקה ונשכבה עליי בוהה בסרט המתנגן בטלוויזיה. זואי ולוק בדיוק נכנסו פנימה "היי זואי היי לוק" קראתי ונפנפתי בידי אליהם "היי"  זואי חייכה אליי, התכוונתי לשאול איך היא מרגישה אבל לוק הרים אותה על כתפיו וקטע אותי "מה אתה עושה?" זואי צחקה ולוק התחיל להעלות במדרגות לחדר שלו, שובב שכמוהו "מה זאת אומרת אני הולך לחדר שלי" לוק ענה לה בתמימות כיאילו זה לא ברור מה הם הולכים לעשות למעלה "אז למה אתה מרים אותי? אני יכולה ללכת לבד" חייכתי בערמומיות ושרה הפליקה לידי "אני יודעת על מה אתה חושב, תפסיק" צחקקתי ואחזתי בידיה "כי עד שאת עולה במדרגות לוקח לך הרבה זמן ואני עולה שלוש שלוש ככה זה יותר מהר" לוק מלמל והם נעלמו לחדר שלו. "על מה חשבת שאני חושב שרה?" הסתובבתי אליה ופניה נהפכו אדומות "אתה יודע לבד אני לא צריכה להגיד לך" חייכתי חיוך קטן "לא, אני לא יודע תגידי לי" היא נעמדה ורצה לחדר שלי בזמן שהיא מתגלגלת מצחוק "בואי לפה!" רצתי אחריה והשגתי אותה בדיוק כשהגיעה למיטה "זוז ממני!" היא המשיכה לצחוק תפסתי במותניה ודגדגתי אותה בזמן שהיא מתפתלת בידיי "ג'ון" הפלתי אותה על המיטה ונשכבתי לידה "נשיקה ואני מפסיק" היא הסיתה את שיערה מפניה ונשקה ללחי שלי "עוד אחת" היא נשקה ללחי השניה שלי והתיישבה על ברכיה מולי "עוד אחת" היא התקרבה שוב ללחי שלי אבל סובבתי את פניי ככה ששפתיה היו בדיוק על פי "זאת הנשיקה שרציתי" מלמלתי והפלתי אותה עליי, היא כרכה את ידיה סביב ראשי והעמיקה את הנשיקה, כרכתי יד אחת סביב גבה ויד אחת סביב מותניה, דחפתי את לשוני אל פיה והיא זזה מעט לאחור בהפתעה אבל אחרי כמה שניות עשתה כמוני והתקרבה בחזרה, יכולתי לנשק אותה כל היום, טעמה היה מתוק כל כך שאף פעם לא נמאס לי ממנו. פעמון הדלת צלצל כמה פעמים אבל שנינו המשכנו והתעלמנו ממנו "ג'ון תפתח!" לוק קרא לי מלמעלה ושרה מלמלה אליי "תפתח את הדלת" תפסתי את שפתיה שוב והתעלמתי מהערתה "תפתח את הדלת ג'אקו" נשכתי את שפתיה בעדינות ומלמלתי לה בחזרה "אמרנו שלא תקראי לי ככה יותר" היא גיחכה ונשכה את שפתיי בחוזקה "זה כאב בייבי" אמרתי באדישות ויכולתי לשמוע אותה נאנחת. היא ירדה ממני במהירות שיא והתקרבה לדלת "אם לא נפתח יכעסו עלינו" שמענו את הדלת נפתחת ואת לוק מדבר עם מישהי שנשמעת עצבנית למדי "בלה?!" צעקה חלשה נשמעה מלמעלה "את רואה? לא היית צריכה לקום לוק פתח את הדלת" היא צחקקה "אני אלך להגיד שלום לבלה" קמתי לישיבה ובהיתי בפרצופה המתוק והמוסמק "בלה?" היא התקרבה אליי "היא החברה הכי טובה של זואי, כנראה שהיא באה לפה כי זואי לא ענתה לה" הנהנתי ונישקתי אותה במהירות שוב "תלכי עוד מעט"  המשכנו להתנשק ואחרי כמה דקות היא התנתקה ממני ויצאה מהחדר "לאן את הולכת?" גיחכתי ורצתי אחריה "לראות את בלה" התיישבנו בספה כשראינו שבלה כבר הלכה וזואי ולוק כבר עלו למעלה "סרט?" הנהנתי והיא שמה את הסרט הראשון שראתה. היא השעינה את ראשה על כתפי וליטפה את ידי בעדינות "שרה" היא הרימה את ראשה אליי "כן ג'אקו?" התעלמתי מהכינוי והסתכלתי בעינייה ברצינות "את בת 11 נכון?" היא הנהנה באיטיות ועינייה התכווצו "את יודעת שאני 14 נכון?" היא המשיכה להנהן ואותו מבט חושש עבר בעינייה "זה לא מפריע לך? כל הקטע הזה של הנשיקות?" היא הסיתה את שיערה אל מאחוריי אוזניה והנידה לשלילה "מילים שרה" היא בלעה את רוקה "ל..לא זה לא, זה קצת חדש לי כי אני לא רגילה להתנשק ככה עם לשון וכל העיניין הזה אבל זה בסדר" ליטפתי את לחייה "שרה, אם את לא מרגישה בנוח עם זה את חייבת להגיד לי" היא הנהנה וחייכה אליי "אני לא מתכוון לעשות איתך משהו מעבר לנשיקה זה ברור לך?" אמרתי בעדינות וחיוכה ירד אבל היא הנהנה שוב "את עדיין קטנה אני לא יגע בך מעבר לנשיקה, זה לא שאני בן 16 עכשיו או משהו אבל שאני יהיה יותר גדול ואת תגדלי קצת אז אנחנו נתקדם לשלב הבא" היא המשיכה להנהן ונישקה את לחיי "בואי נשחק משחק" היא חייכה והסתכלה אליי בציפייה "איזה משחק?" אני מניח שאם אני רוצה לדעת עליה עוד דברים אז אמת או חובה יהיה טוב? "רוצה אמת או חובה?" היא גיחכה "כן, תתחיל" קמתי למטבח והוצאתי מהמקפיא בן אנד ג'ריס ושתיי כפיות "תמיד יש לכם במקפיא בן אנד ג'ריס?" היא צחקקה "ברור" גיחכתי והתיישבתי לידה "אמת או חובה קטנטונת?" היא לקחה את הכפית מידי ומלאה אותה בגלידה "אמת" בוא נראה.. מה אני רוצה לדעת? "מי היה החבר הראשון שלך?" פניה הפכו אדומות והיא חייכה במבוכה "לא היה לי חבר" אני הראשון? "לא היה לך?" היא הנידה בראשה "אז אני הראשון?" עינייה נפערו והיא חייכה חיוך קטן "הראשון?" הנהנתי "את לא מחשיבה אותי כחבר שלך נסיכה?" היא משכה את ראשי אליה ונשקה לשפתיי בעדינות "אני כן" היא חייכה וגומותיה היפייפיות יצאו "אמת או חובה?" גיחכתי והעברתי את ידי בשיערי "חובה" היא חייכה בערמומיות "חובה עליך להגיד לי מה היה הרושם הראשוני שלך עליי" זה כל כך קל "בפעם הראונה שראיתי אותך לא הבנתי מי זאת הילדה היפייפה שנמצאת בחדר שלי רציתי למשוך אותך אליי ולנשק אותך, רציתי לדבר איתך שעות ולהכיר אותך מקרוב, רציתי להיות זה שגורם לך לצחור ולחייך. אני חושב שזה מה שנקרא אהבה במבט ראשון" חיוך מתוק הופיע על פניה "באמת?" חייכתי למשמע קולה המרוגש "כן באמת" הנחתי את ידי על ידה "אמת או חובה?" היא ליטפה את ידי בעדינות "אמת" גילגלתי את עיניי "איזה משעממת את" היא סטרה לידי וגרמה לצחקוק קטן להיפלט מפי "אני לא משעממת אני פשוט לא לוקחת סיכונים" לא לוקחת סיכונים? "איזה סיכונים יש בחובה? אני לא אגיד לך עכשיו לקפוץ מהגג" היא צחקקה "בכל זאת עדיין אמת" צבטתי את ידה בעדינות, שיהיה "בסדר, תני לי לחשוב" יש משהו שתמיד רציתי לדעת אבל לא רציתי לשאול כדי לא לפגוע בנקודה רגישה, רציתי לשאול את לוק כי אני מניח שזה נושא רגיש לזואי ושרה אבל.. אני מת מסקרנות כדאי לי לשאול? "נו תשאל מה שבא לך אני לא נפגעת" היא אמרה בגיחוך כאילו קראה את מחשבותיי, הלוואי שזה לא יתפוצץ לי בפנים.. "מה קרה להורים שלכם? למה אתן חיות לבד?" גופה נדרך והיא הורידה את ידה מידי, פאק "סליחה אני לא הייתי צר-" היא קטעה אותי "ז..זה בסדר אני אספר לך" הנהנתי בשקט ומחיתי את הדמעה הבודדה מלחייה "אבל אתה חייב להבטיח לי שלא תספר לאף אחד" היא הסתכלה בעיניי ברצינות ופחד שהלוואי שיכולתי להעלים בשנייה "אני מבטיח" הנהנתי בקשיחות, היא נעצרה לשנייה נשפה אוויר והתחילה לדבר "אני וזואי לא תמיד היינו לבד.. כמה זמן אחרי שאני נולדתי אמא שלי התקבלה לאיזה משרה בסין בתור רופאה ונסעה לשם, אני וזואי נשארנו עם אבא שלנו שמאז שאמא שלי עזבה הוא הדרדר יותר ויותר הוא איבד את העבודה שלו ופנה לאלכוהול, הוא היה נעלם מהבית לעתים קרובות ומשאיר אותנו לבד. כשזואי הייתה בת 13 ואני הייתי בת 7 גילו לזואי מ..מחלה" היא עצרה לדבר ומחתה מעינייה את דמעותיי, לוק יודע על זה?. החזקתי בידה בחוזקה והיא המשיכה לדבר "המחלה הזאת גורמת לשרירים בגוף שלה להפסיק לעבוד וגורמים לה לאבד הכרה, היא הייתה צריכה ללכת המון פעמים לבתי חולים לקחת הרבה תרופות ולנסות להימנע מכל לחץ אפשרי כי זה היה בעיקר גורם לשרירים שלה להירדם. כשאמא שלי גילתה על המחלה היא התחילה להיעלם לנו, ולאט לאט היא הפסיקה להתקשר ולענות והשאירה לאבא שלי הודעה שהיא הקימה משפחה בסין והיא עוזבת אותנו לתמיד ושלא ניצור איתה קשר, היא אמרה שכל חודש היא תשלח לנו כסף כדי שנוכל להסתדר וככה זה עד עכשיו, ככה אני וזואי משלמות על שכר הדירה ועל הכל. אבא שלי  היה מרוסק מההודעה של אימנו ועזב אותנו לעיתים קרובות יותר, בקושי ראינו אותו והמצב הכלכלי שלנו לא היה טוב בכלל ואז הוא פשוט החליט לעזוב לגמרי, הוא היה נעלם לכמה חודשים וחוזר כל כמה זמן לקחת קצת כסף ושוב הוא היה נעלם. בכל פעם שהזעיקו אותו לבית חולים הוא היה אומר ש..שאנחנו לא הילדות שלו, שאנחנו מאומצות והוא לא חייב לשלם על זואי ועל שום טיפול רפואי שהיא צריכה וככה זה היה. לא הסכמתי לראות אותו אי פעם שוב.. גם כשהוא חזר התעלמתי מקיומו וזהו, אמא שלנו עדיין שולחת כסף אבל חוץ מזה לא יצרה איתנו שום קשר אחר ואבא שלי כבר נעלם למשהו כמו 4 חודשים אני חושבת" היא נאנחה והסתכלה בעיניי בחשש. מה לעזאזל? נשמתי עמוק ועטפתי אותה בידיי "אני כל כך מצטער שרה, לא היה לי מושג שאת וזואי נאלצתן לעבור את זה." היא חייכה חיוך קטן ועצוב "זה בסדר, לא ידעת" חיבקתי אותה חזק יותר "למה שמרתם את זה בסוד? למה לא אמרתם למישהו שהיה יכול לעזור לכן?" שאלתי בחוסר הבנה וליטפתי את ראשה, היא טמנה את ראשה בחזי "אם מישהו היה יודע הרווחה הייתה לוקחת אותי ואת זואי והיו מפרידים אותנו ושמים אותנו בבתי אומנה שונים" הנהנתי בהבנה והמשכתי ללטף את ראשה בשקט "אני מצטער שרה, הגיע לכן יותר.. הרבה יותר" אם רק הייתי יודע על זה.. אני לא יכול לדמיין מה הן עברו, גם אני גדלתי בלי הורים אבל תמיד היה לי את ג'יימס שהיה המבוגר האחראי, ממש כמו אבא שבחיים לא היה לי.  לא הייתי צריך לדאוג לשום דבר בעצמי חוץ מהעזיבה של אבא שלי והאובדן של אמא שלי החיים שלי היו טובים לחלוטין. לא היה חסר לנו כלום אף פעם. בא לי להרביץ לאבא שלה ולהרוג אותו על זה שלא היה שם בשבילה שהיא הייתה צריכה, שככה נטש אותה ואת זואי. היא הנהנה באיטיות והרימה אליי את עיניה הירוקות והגדולות "תודה שהקשבת לי, היה טוב להוריד את זה מהלב" נשקתי לראשה והנחתי את סנטרי עליו "אני תמיד פה בישבילך קטנטונת, לא משנה מה" אמרתי בקול עדין ורגוע ככל שאפשר למרות שכל גופי רתח רק מהמחשבה על מה שהיא עברה. היא הנהנה והמשיכה להישען עליי. לאחר 10 דקות שנתנו לעצמנו להיות שקועים אחד בשני ואפילו לא דיברנו אחד עם השני, שתקנו בדממה מנחמת וחמה, שמתי לב שהיא נרדמה והזזתי את ראשה ממני בעדינות, כיסיתי אתה בשמיכה והשענתי אותה עליי שוב ונתתי לעצמי להירדם ולהתרכז רק בפיה הקטנה והמתוקה כל כך שנשענת עליי.

"ג'ון" לוק העיר אותי בחיוך קטן וערמומי "ישנת טוב אה?" הוא העביר את עיניו לשרה וגיחך, הסתכלתי על שרה הרדומה עדיין בידיים שלי וחייכתי "כן דביל, ממש כמו תינוק" הוא תפח על גבי בעדינות "הן צריכות ללכת תעיר אותה" כיווצתי את עיניי "נראה לך שאני מעיר את המלאך הזה? שתמשיך לישון"  הוא הנהנן ומשך באפיו "תעיר אותה ג'ון הן צריכות ללכת" הוא אמר והסתכל על זואי בעצב , הם רבו? "למה שהן לא ישארו פה? רבתם או משהו?" הוא הרים את הקפוצ'ון שלו על הראש וכיבה את הטלוויזיה "לא מה פתאום , זואי פשוט רוצה ללכת הביתה כדי שהן יוכלו לטפל בכלב ועוד כל מיני שטויות" הנהנתי בחיוך קטן "אני אעיר אותה" הוא הנהן והתקדם לזואי "פיה קטנה?" שרה טמנה את ראשה עמוק יותר בחזי ומלמלה משהו לא מובן גיכחתי וליטפתי את ראשה "אתן חוזרות לבית שלכן קומי קטנטונת" היא מצמצה בעינייה בעייפות "אני קמה" היא התרוממה ופיהקה פיהוק קטן. נשקתי ללחייה ונעמדתי מולה "בואי תעלי" התכופפתי וסימנתי לה לעלות על גבי, ממש כמו שק קמח היא עלתה עליו במהירות והפתיעה אותי מכמה שהיא קלה "נלך לחדר שלי תארגני את הדברים שלך ואז אתן תלכו" היא הנהנה בעייפות. כעבור 10 דקות שרה כבר הייתה ערנית למדי והם בדיוק יצאו מהבית "תכתבי לי שתגיעי?" שאלתי וליטפתי את ראשה "אני אכתוב" היא נשקה ללחיי ומלמלה באוזני "לילה טוב נסיך קטן" נסיך קטן? זה כינוי חדש או משהו? "את גורמת לי להישמע כמו ילד בן 5 אל תקראי לי ככה" היא צחקקה וגומתיה היפות והממכרות יצאו "אוקיי נסיך שלי" גלגלתי את עיניי "את קיטשית מידי ילדה" אמרתי בצחוק "ביי ג'אקו" היא רצה למכונית ונכנסה למושב הקדמי "תכתבי לי שתגיעי הביתה!" היא הנהנה לי מהחלון והם התחילו לנסוע. נאנחתי ונכנסתי למיטה מחכה להודעה שלה שהיא בסדר ושהיא הולכת לישון אבל במקום זה אני מקבל את ההודעה הזאת

הילדה הקטנה שלי: אני לא יכולה לנשום.

הילדה הקטנה שלי: אבא שלי פה.

פאק.