ספר חפירות יאי

שיתוף

לפעמים אני מרגישה ממש מרוקנת.
כמו גל, ללא בחירה עצמית, רק ממשיכה פעולה שלא מצריכה ממני לחשוב הרבה. או להרגיש
בובה על חוטים- בחירות של אחרים
אני פשוט רוצה לעצום עיניים. ולישון.
אבל גם אם אני ארפה, אף אחד אחר לא יוכל להילחם במקומי, ואם אני לא אלחם אז ההפסד בטוח מראש. אבל הפסד לא בא בחשבון.
אם אני אפסיד סתם התאמצתי. כל ההקרבה לשווא וכל הזיעה לחינם.
אסור לי להוריד את ההגנות אפילו לרגע, כי האויבים הכי מסוכנים נמצאים מתחת לאף
מאז שאני זוכרת את עצמי אני נאבקת לשרוד. רק חולמת על היום שבו אתחיל לחיות
פנטזיה רחוקה, בלתי מושגת ולא נגישה (וואו ואני חשבתי שאין לי הומור שחור) שרק מתרחקת ממני, ככל שאני מנסה לדמיין אותה רק מתברר לי עד כמה היא לא אפשרית, מה שבטוח שהיא לא תהייה כפי שדמיינתי

כמעט תמיד אני מרגישה חנוקה
מרגשות שלא בוטאו
מילים שלא נאמרו
קשרים שהוחמצו. ורק בגלל טעויות שלי, אין לי את מי להאשים. רק את הדמות בראי
ואני ממשיכה לעשות את אותן טעויות רק בגלל הפחד
לא לאכזב ולא לפגוע. איזה מין מוטו גרוע
כי אם אני לא אתייחס לרגשות שלי, הם גם לא יתייחסו אליי, ואם לא יהיה לי מעצורים... לפעמים עדיף לא לדמיין

לפעמים אני רוצה להרפות, לשחרר שליטה,
להרגיש, לנשום באמת
אבל אלה, הפעולות הפשוטות האלה, יהרוסו לי את כל המוכר והידוע. יזרעו זרעי ספק ויינפצו את המציאות השברירה
אולי זה יקרה בכל מקרה, ואין לי מה להפסיד. אני מניחה שלעולם לא אדע