ספר חפירות יאי

פריקה

אני פשוט לא יכולה יותר. אני מתמרנת בין אנשים, חפצים, כאבים, רגשות, מחשבות ומה לא.
אזהרת ספוילר: אני אתמוטט בקרוב.
אני רוצה להצליח להגן על מי שחשוב לי. פעם אחת בחיים. אני לעולם לא אצליח. אני אשבר בדרך.
אני צריכה עזרה.
אבל איך אני יכולה לקבל עזרה שאני לא נפתחת מספיק.
איך אני יכולה לקבל עוד עזרה שכל היום אני רק נעזרת. בכל דבר קטן.
איך אני יכולה להמשיך להסתיר כל כך הרבה כאב.
איך אני ממשיכה ככה. לחייך כל יום. ליהנות מהדברים הקטנים. להכחיש את הדברים הגדולים. לקבל כל פעם מחדש כאפה מהחיים. איך אני יכולה להמשיך להחניק את הדמעות.
איך אני שורדת עם כל השנאה.
איך אני עושה את זה.
אף אחד לא יודע מה אני עוברת. למה אני לא נפתחת. כל כך קשה לי? אני לא מבינה שככה זה לא יכול להימשך? אני מטומטמת? כנראה שכן. אם הייתי חכמה לא הייתי מגיעה למצב הזה מלכתחילה. כל כך נמוך. ועדיין אפשר לרדת. אני כנראה אעשה גם את זה.
מבחוץ אני אמשיך לחייך, לצחוק, ליהנות. להיות הדמות האמיצה, האחראית, הבוגרת והרגישה
אבל ברגע שאני לבד עם המחשבות שלי אני ממשיכה לדעוך, לאכזב אחרים, לאבד את עצמי, לאבד את עצמי במחשבות, להכאיב לעצמי, לנסות לבכות, לשנוא/לתעב את עצמי, להאכיל את עצמי סרטים, להאמין שהכול באשמתי... הרשימה הזאת הולכת וגודלת. מכבידה עליי כל יום יותר ויותר

אנשים חושבים שהמוגבלות שלי משפיעה עליי רק במובן הפיזי. וזה ממש לא נכון. אני חושבת שחלק (ניכר?) מהגישה שלי עוצב מהמוגבלות שלי (לטוב ולרע)
אני אעשה על זה פרק נפרד מתי שהוא. כי זה נושא שמעסיק אותי הרבה