ספר חפירות יאי

הפכים

רק שנתיים מפרידות בנינו. שנתיים ועולם שלם
אנחנו הפכים גמורים

אני חולה מכל שטות
אתה חולה פעם בשנתיים

אני רגישה וחושבת יותר מדי על כל דבר
אתה בדיוק ההפך, עושה דברים בלי לחשוב

אני מנחמת את מי שנפגע
אתה מתקיף את מי שפגע

אני ביישנית ולא צועקת הרבה
אתה מדבר בצעקות

אני בולעת את הדמעות
אתה בוכה מול כולם. תוך כדי הצעקות והקללות

אני קיללתי רק פעם אחת (וגם זה היה בטעות)
אתה מקלל על בסיס יום יומי

אני מעולם לא רבתי עם מורה
אתה כל שני וחמישי גורם לאמא לדבר עם המחנכת שלך

אני כל היום חושבת איך הרגשות של אנשים מושפעים ממה שאני עושה. איך הם יכולים להפגע ממני
אתה פוגע באנשים ש(כנראה) מאוד חשובים לך. אפילו בלי להתכוון (אני לא יודעת אם זה נכון. ואני לא יודעת מה עדיף). בלי להבין כמה אתה מכאיב

אתה זוכר שאמרת לי שאתה בחיים לא תהרוג אף אחד? אתה זוכר כמה כוונה הייתה מאחורי המילים שלך?
הכל בזמן עבר, רק להיזכר בזה גורם לי לבכות
אני חצי מתה בגללך. בקצב הזה- לא נשאר לי הרבה זמן

צעקת "אני לא פראייר, מבוגרים אוהבים לקרוא לזה בוגר"
אז אני "בוגרת"

אנחנו הפכים
אבל לא משלימים. הרסניים