ספר חפירות יאי

מבחנים

סבתא שלי אמרה פעם הציונים זה הדבר הכי חשוב לה (שלא תבינו לא נכון, היא סבתא ממש טובה, אבל זה היה ממש לא מתאים. והיא גם אמרה את זה לכל המשפחה המורחבת). ואני, שבשנים הראשונות קיבלתי רק מאיות. וכל היסודי לא קיבלתי פחות משמונים, הפלא ופלא- ירדו לי הציונים בחטיבה. ושהראתי לאמא שלי את הציון שקיבלתי על מבחן במתמטיקה היא אמרה "כל הכבוד, אבל למה לא מאה?"

אמא יקרה, אני לומדת עד 15 וחצי, ב16 אני כבר עולה על מכשיר, יורדת ממנו ומתקלחת (זה יותר מורכב ממה שזה נשמע) עד שאני מסיימת להתארגן בדרך כלל כבר 18 וחצי. ואז אני אוכלת ארוחת ערב, תרופות, טיפולים/ מכשירים. וזה שאתם רואים אותי בטלפון- אז הצלחתי לגנוב כמה דקות של הסחת דעת כדי לא להתמוטט. גם. לי. מותר.
מתי????? מתי בדיוק את חושבת שיש לי זמן לעשות שיעורים, ללמוד למבחנים, ולעשות עוד אינספור דברים שאני צריכה לעשות.
אפילו הסייעת שלי, שלא מכירה אותי יותר מכמה חודשים אמרה לי "את יכולה יותר"
דבר ראשון, מאיפה לך לדעת מה אני יכולה.
דבר שני, להצליח בלימודים זה לא קסם שקורה מעצמו, צריך להשקיע, לפחות קצת, להציב את זה גבוה מסדר העדיפויות. ולי אין את הפריווילגיה לבחור את ראש סדר העדיפות שלי. הבריאות שלי באה במקום הראשון. ומי שלא טוב לא- יום טוב לא (גם יום רע זה בסדר, רק אל תוציאו את זה עליי)
המחנכת שלי אמרה שבגיל הזה הציון שקיבלתי נחשב מעולה, אבל בנות בגילי רק רוצות מאה

עכשיו אתם בטח חושבים, מי ישמע כמה היא כבר קיבלה, 0???
אז לא. קיבלתי 82, ולמדתי בערך שעה. וזה ציון ממש טוב, ואני באמת לא מבינה מה הבעיה של אמא שלי, כי זה ממש פגע בי (למרות שהיא נראה לי הבינה בסוף, אחרי ההרצאה שהיא קיבלה)