if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

תפסיק לזרוק עליי כריות!

נ.מ ג'ימין:
"ג'ימין קום, תפסיק להירדם כל פעם מחדש על הספה", טאהיונג אמר לי כשהתיישב בחלק הנותר של הספה.
אז כן, אני עדיין גר אצל טאהיונג, אני לא רוצה לחזור לבית שלי, אני גם לא מרגיש מוכן נפשית לחזור לשם.

התעוררתי מרעש מוזר, הסתכלתי סביבי וראיתי את הוסוק מחפש משהו בארון של המטבח.
"מה אתה מחפש?", שאלתי אותו בחצי קול, "ראית את המחבת?", הוא שאל אותי בלי להסתכל עליי, "אה היא בכיור", אמרתי והנחתי את הראש בחזרה על הידית של הספה, שלמעשה היוותה לי כרגע כרית.
"אתה רוצה חביתה?", הוסוק שאל אותי מהמטבח, "יש משהו שאני לא רוצה?", שאלתי והתיישבתי באחת על הספה, "לא שזכור לי", הוא ענה והמשיך בשלו.

נכנסתי לחדר שלי ונבהלתי כשראיתי את יונגי ישן לי על המיטה, "נווו באמת, למה הוא חייב להירדם בכל מקום?", שאלתי את עצמי וקיוויתי שהוא ישמע את זה גם ויקום, אבל תיקוותי התנפצו כשהוא נחר.
ניענעתי בראשי בייאוש, לקחתי חולצה נקיה ויצאתי מהחדר.

"טאה-, תתפסו מקום פרטי יותר!", אמרתי כשפתחתי את דלת החדר של טאהיונג והוא וג'ונגקוק היו באמצע להתמזמז על המיטה.
"אני חושב שהחדר שלי זה מקום דיי פרטי", טאהיונג אמר כשהידיים שלי עוד על העיניים, מסרבות לראות כל דבר בסיגנון זה או אחר.
"אז תנעל אותו", אמרתי ועכשיו כבר הורדתי את הידיים, "למה שלא תדפוק?", הוא שאל, "אל תתחילו, ג'ימין מה רצית?", ג'ונגקוק קטע כמו תמיד את המריבה של שתינו, "אה לבקש כסף מטאהיונג לקנות לי משהו בדרך לעבודה", אמרתי בחיוך, "ואיפה הכסף שלך?", טאהיונג שאל אותי, "מה זה שווה לגור פה אם אני לא מבזבז לך כסף?", אמרתי בביטחון, טאהיונג נאנח והוציא את הארנק שלו מהמגירה שבשידה לידו, "קח", הוא אמר, הכנסתי את החצי השני של הגוף שלי לתוך החדר ולקחתי במהירות את הכסף של טאהיונג מהיד שלו, לפני שהוא יתחרט.
"תודה, ובפעם הבאה תשתדל לנעול את הדלת" אמרתי בחיוך, "תד-", יצאתי במהירות קוטע את טאהיונג בחיוך מנצח.

לקחתי את המפתחות של האוטו ובאתי לצאת, הרגשתי יד תופסת אותי, הסתובבתי וראיתי את יונגי עם הטלפון שלי ביד שלו, "לא שכחת משהו?", הוא שאל, "שיט תודה", אמרתי והסתכלתי על היד שלו שעדיין החזיקה בי, הרגשתי לרגע שאני מסמיק, אך יונגי הבין את הסיטואציה ומיהר לקחת את היד שלו בחזרה לכיס, הוא כיחכח בגרונו באי נעימות והסתובב בחזרה לסלון.
ניערתי את ראשי מעט ופתחתי את הדלת, מתעלם ממה שקרה.
יצאתי מהבניין, פוגש באוויר הקר ובערימות השלג שנערמו בצידי הרחוב, זה היה אמצע החורף, ואהבתי כל רגע מהזמן הזה.
טוב, לא ממש הכל.

פתחתי את הדלת של בית הקפה שעבדתי בו, ניגבתי את רגליי בכניסה והורדתי את נעליי, מחליף אותם בנעליים חמות שנחו בצד לכל לקוח או עובד שנכנס.
אני יתאר לכם טיפה את המקום.
זה מקום הכי קלאסי ונעים שתראו, מהמקומות האלה שאתם נכנסים אליהם ולא בא לכם לצאת מהם.
היה שם אור צהוב עמום ומרגיע, המקום עוצב בצבעי עץ בהיר ולבן, היה את הדלפק שתחתיו היו ויטרינות עם עוגות מלאות קצפת ומאפים מכל מיני סוגים, והמקום חומם על ידי אח בתוך הקיר שבצד החנות, כמו שאמרתי, לא בא לכם לצאת משם, ושמחתי שאני לא צריך לצאת מפה בשש שעות הקרובות.
"בוקר טוב", אמרתי בחיוך לסו יי, העובדת השניה והבן אדם שהכי התחברתי אליו מכל האנשים בעבודה, "בוקר טוב ג'ימין!", היא החזירה לי בחיוך ומיהרה לקחת הזמנה של אחד מהלקוחות הבודדים שהיו, "נראה שהולך להיות יום רגוע היום", אמרתי והנחתי את הדברים שלי בצד, מוריד גם את המעיל שרק יסרבל אותי בעבודה, "אני מקווה, אין לי כח להרבה לחץ היום, במיוחד שאנחנו רק שתיים במשמרת", היא אמרה והגישה בחיוך ללקוח את הדברים שקנה, "אני יברח", אמרתי קושר את הסינר למותניי, "אתה משאיר אותי פה לבד?", היא אמרה בטון נפגע, "זה היה ביטוי", אמרתי כשאני מסתבך עם הקשירה של הסינר, "תביא", היא אמרה ולקחה את שתי החוטים.
היא לפתע הצמידה אותם חזק, כאילו אני איזה דוגמנית ששוקלת ארבעים, "אחחח, תרגעי", אמרתי מחזיק את הבטן שלי שהתכווצה מהעוצמה, "תלמד לא להגיד ביטויים מעצבנים", היא אמרה ושיחררה טיפה מהלחץ, קושרת במהירות שרק בנות מסוגלות, "תלמדי לשלוט על העצבים שלך", החזרתי לה בהתנשאות, "זה הגיע לך", היא אמרה והניפה את השיער שלה בידיה כאות ניצחון, "אני גבר מוכה", אמרתי ונאנחתי בייאוש, מתחיל לקבל הזמנות מלקוחות.

"מה קורה ג'יי אמ", ג'ונגהון, אח של ג'ונגקוק נכנס כמו תמיד באנרגיה לחנות, הוא עובר פה כל יום בשתיים עשרה ולוקח את הקפה מאפה הקבוע שלו, הוא גם המליץ לי לעבוד פה.
"מה?", שאלתי בחוסר הבנה, "ג'יי אמ, קיצור של ג'ימין באנגלית", הוא אמר והחווה בידו, קיווה שאני יבין אותו, "אה, אני לא יודע אנגלית", אמרתי והכנתי לו את הקפה הקבוע שלו, "נו זה בסיסי", הוא אמר בייאוש, "אני גם לא יודע בסיסי", אמרתי בתמימות, שמתי את הקפה שלו על הדלפק והתכופפתי לקחת את המאפה שלו שנח בוויטרינה, מחכה לו כמו כל פעם, "אתה בכלל הקשבת בשיעורים?", הוא שאל עם ניצוץ של תקווה, "לא", עניתי והניצוץ כבה, "כמו ג'ונגקוק, שתיכם סתומים", הוא אמר בייאוש ולגם מהקפה עוד לפני שהוא שילם, "אהייי, אני לא סתום, אני הקשבתי בהרבה שיעורים אחרים", אמרתי בטון ניפגע, "מקווה בשבילך", הוא אמר והכניס את היד לכיס שלו, מוציא את הארנק ומשלם, "סתום", אמרתי ולקחתי את הכסף בהפגנתיות, "גם אני אוהב אותך ג'ימין", הוא אמר בחיוך ולקח את שאר הדברים, "לך כבר", אמרתי ויצאתי מהדלפק, דוחף אותו מהגב לכיוון היציאה, "שיהיה לך יום מקסים", הוא אמר תוך כדי שאני ממשיך לדחוף אותו, "לך", אמרתי לו והוא יצא בחיוך ניצחון מהחנות, הוא הסתובב בחזרה ושלח לי נשיקה באוויר, הרגשתי שאני עוד שניה זורק עליו כיסא, הוא כאילו לקח את הצד המציק של ג'ונגקוק, והשאיר לו את כל מה שנשאר, "אני נשבע שאני עוד שניה מוריד לו את הראש", אמרתי לסו יי שישבה וחייכה מכל הסיטואציה, "מה את צוחקת?, תתמודדי איתו את כל יום", אמרתי בשילוב ידיים עצבני, אבל היא רק המשיכה לצחוק בייאוש.
סתומה.

היום עבר יחסית מהר, בזמן שלא היו לקוחות עשיתי תחרות עם סו יי במשחק הקבוע שלנו, וכמובן שאני ניצחתי, סליחה אבל אני אלוף הגיימינג, אף אחד לא יכול להתחרות איתי.
אחרי זה טאהיונג הגיע להביא לי ארוחת צהריים בשעה אחת, ועכשיו בשעה שלוש סיימתי את המשמרת שלי והלכתי הביתה.

נכנסתי לבית פוגש בטאהיונג וג'ונגקוק במבטח, מכינים ארוחת צהריים, ג'ין מהצד מעיר להם הערות, הוסוק ונאמג'ון משחקים באיזה משחק קלפים, ויונגי יושב על הספה וקורא ספר, כמה טוב להיות בבית.
"תפסיק לזרוק עליי כריות!".
הצרחה שלי לא הייתה נחוצה אני יודע.

פרק ראשון לספר, אני לא מאמינה שהתחלתי עונה שניה, אבל אני בהחלט שמחה מזה.
אני מקווה שאתם תהנו מהקריאה, כמו שאני יהנה מהכתיבה
אוהבת אותכם🫶🤍
פרק הבא יעלה שבוע הבא ביום שני