if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

לעזאזל איתך.

נ.מ ג'ימין:
"ג'ימין", שמעתי מישהו קורא לי אך התעלמתי, "ג'ימין תקום", שמעתי שוב, "ג'ימין תקום!, אתה תאחר לעבודה!", שמעתי הפעם ופתחתי עיניים בבת אחת, הסתכלתי סביבי ועיניי נפלו על השעון, השעה הייתה שש בבוקר, מה לעזאזל?, מי העיר אותי בשעה כזאת?.

ירדתי לסלון בדידוי והסתכלתי סביבי, ראיתי את ג'ין יושב בטלפון עם כוס קפה ועוגה. "אתה הערת אותי עכשיו?", שאלתי אותו כשאני מתיישב לידו ולוקח את העוגה שהייתה לו בצלחת, "אה כן", הוא ענה בלי להסתכל עליי, וחיפש בידיו את העוגה, צחקתי לעצמי כשראיתי את הפרצוף המבולבל שלו כשראה שאין שם עוגה, "לך תביא לי חדש", הוא אמר, מתאפק לא להכניס לי כאפה, "לך תיקח", אמרתי בחיוך קטן וקמתי בריצה לחדר שלי, אני בכל זאת רוצה לחיות היום, איכשהו.

ניצלתי את זה שהתעוררתי מוקדם ונכנסתי להתקלח, לבשתי ג'ינס רחב עם קפוצ'ון לבן גדול שמצאתי בארון, אני חושב ששכחתי שקניתי אותו.
ירדתי להעיר את טאהיונג, כי הוא מתחיל היום עבודה והוא אמר לי להעיר אותו מוקדם, אני לא מבין למה הוא לא אמר לג'ונגקוק לעשות את זה, אבל אני בכל זאת אשמח להעיר אותו עם כוס מים על הפרצוף.
הוא ביקש.

לא באמת.

"תגיד לי נשארה לך טיפת מוח בצנצנת שלך?!?!", טאהיונג צעק עליי כשכל הפנים והחולצה שלו רטובים, ואני עומד עם חיוך פרוס וכוס מים ריקה ביד, "אתה תודה לי אחר כך", אמרתי בטון גאה ויצאתי מהחדר.
"לא אני לא!".

השעה כבר הייתה שבע וחצי, והחלטתי שאני ילך לפני שאני מגיע לעבודה לאיזה חנות גלידה נחמדה, אתם יודעים, מקדים תרופה למכה..., חה.
אני יודע.
זה לא היה מצחיק.
לקחתי את המפתחות של האוטו, את הטלפון ואת התיק, מוודא שלא שכחתי כלום. למרות שממקום מסוים רציתי לשכוח משהו, בכוונה או לא...
יצאתי מהבית כשאני סוגר אחרי את הדלת באיטיות, שקוע מעט במחשבות.
"לאן אתה הולך?", מישהו קטע את המחשבות שהתרוצצו לי בראש, ואיך לא, יונגי.
האדם שהכי פחות רציתי לראות כרגע, אבל גם הכי רציתי לראות בו זמנית, לעזאזל, אני מתסבך אפילו את עצמי.
בעיקר את עצמי.
"ה-היי, ל-לא, לא ראיתי אותך אתמול בערב, ו..-"
"אני נרדמתי בבית של ג'ונגקוק", הוא אמר במבט אדיש ומובן מאליו, כאילו כלום לא קרה, לעזאזל, הוא משחק את עצמו כאילו לא אכפת לו?, או שהוא פשוט לא רוצה להראות לי שאכפת לו?, באיזה משחק הוא משחק בדיוק?.
"אה, אני מבין", אמרתי וגירדתי מעט בערפי ממבוכה, הוא התקדם מעט, אך מיד תפסתי בידו בתנועה שהפתיעה גם אותי, לא התכוונתי לעשות את זה, אבל משהו בי פשוט גרם לי לעצור אותו.
אני יודע שיש לי רגשות אליו, השלמתי עם זה, אבל אני לא יודע אם אני מוכן באמת לקבל אותם.
"אתה מתכוון להסביר לי למה עצרת אותי?, או שאני פשוט יתקדם הלאה?", הוא אמר עם אותו מבט אטום ממקודם, "אממ, תראה..., אני..", התחלתי ולא ידעתי מאיפה להמשיך, הבטתי מטה בחוסר אונים, אני מצטער על מה שהיה אתמול, אבל מצד שני הוא התערב בדברים יותר מידי אישיים שלי, אבל הוא רק רצה לעזור.
"אני...", הוא ניסה להמשיך אותי, הרמתי לרגע את מבטי והסתכלתי בעיניו, הוא לא היה נראה חסר סבלנות, זה היה נראה כאילו הוא פשוט יכול לשבת כל היום ולחכות שיהיה לי את האומץ להגיד את מה שאני חושב.
פלטתי אנחה קטנה ומתוסכלת, והסתכלתי עליו לרגע, "אני מצטער אוקיי?, זה לא היה בסדר איך שדיברתי אליך אתמול, אבל הייתי צריך קצת זמן לבד, לעכל את הדברים שעברו עליי באותו יום, זה לא היה דברים פשוטים כמו שאתה משער מנסתם-",
"למה הסקת שאני חושב שאתה עובר דברים פשוטים?", הוא קטע אותי והמבט שלו הפך מאטום למתעניין באופן מוזר כלשהו, "א-אני לא יודע, פשוט, עברו עליי דברים לא פשוטים אתמול והייתי חייב זמן עם עצמי לחשוב, לא באמת כעסתי עליך או משהו, אני פשוט לא רציתי שתראה אותי ככה-".
קפאתי לרגע, שיט, לא התכוונתי להוציא את החלק הזה, גאדאמט, אני כזה כישלון-
"ג'ימין", יונגי לפתע דיבר בטון שהעביר בי צמרמורת קלה, "לא משנה לי באיזה מצב אתה, אם אתה בוכה, שמח, כועס, או סתם יושב מול הטלוויזיה, אני תמיד אהיה מוכן להקשיב לך, אני יודע שתגיד, 'אבל אני לא מכיר אותך ואני לא מרגיש שאני יכול להיפתח אליך', אני יודע, אתה לא צריך להגיד לי את זה בפעם האלף מאתיים ושלוש-",
"וחצי", קטעתי אותו באמצע, הוא הסתכל עליי לרגע ואז צחק בשחרור, "תראה, אני גם מצטער, לא הייתי אמור לחדור לך לפרטיות, במיוחד לא בכוח, אני מודה שטעיתי, אבל אני גם מודה בזה שאני מוכן להקשיב לך לא משנה מה תגיד, אני מוכן לקבל אותך לא משנה מה עשית", הוא עצר והביט לי בעיניים, ראיתי שם ניצוץ של משהו, אהבה?.
פפפ, למה שהוא יתאהב בך?, זה שיש לך רגשות אליו, זה לא אומר שזה הדדי, אתה אפילו לא יודע אם הוא נמשך לבנים או לבנות וכבר אתה מסיק מסקנות.
"ג'ימין, אני רוצה להכיר אותך יותר", הוא אמר ופלט אנחה עמוקה, "אתה מסקרן אותי, אני בעצמי לא יודע למה, אבל..., אולי ננסה להכיר אחד את השני יותר.., אנחנו בכל זאת כמעט גרים ביחד", הוא אמר וצחקק, צחקתי איתו מתוך מבוכה.
איך אני אמור להתמודד עם הסיטואציה הזאת?, שמישהו יפיל ענן מלא בפיות שיסיח את דעתו בבקשה, או שפשוט יפתח איזה פתח באדמה שישים אותי ישר בחנות גלדיה שכבר מזמן פספסתי את הזמן ללכת אליה.
"א-אני צריך לחשוב על זה, אני לא יודע", עניתי, אני בכנות צריך זמן, המון זמן.
"זה בסדר, קח את הזמן שלך, לא כל יום מישהו מבקש ממך להכיר אותך", הוא אמר כשהוא מתחמק מלהסתכל לי בעיניים ונראה שגם הוא מעט מובך, "אז.., אני אלך לעבודה, לפני שאני יאחר, כרגיל", אמרתי בצחקוק של לחץ, הוא הנהנן מעט והחווה עם ידו לכיוון היציאה, "בהצלחה", הוא אמר, הוא ניפנף מעט בידו לפני שסגר את דלת הבית של טאהיונג, מותיר אותי חסר אונים ומפוצץ במחשבות שאפילו לא חלמתי שאגיע אליהם.
תודה יונגי.
תזכיר לי שוב למה פיתחתי אליך רגשות?.
אה נכון.
כי זה אתה.
לעזאזל איתך.

סליחה שלא עלה פרק איזה שבועיים, לא היה לי זמן לכתוב, אבל הינה עלה עוד פרק, ובהמשך השבוע יעלה עוד אחד.
משבוע הבא יעלה כרגיל, פרק אחד בשבוע.
מקווה שנהנתם, אשמח כמובן להערות והארות🫶
האב א גוד נייט✨🩶