if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

האבא הקודם שלי

נ.מ ג'ימין:
"ג'ימין אתה רציני איתי?, קום כבר!"
"מממ"
"אל תגיד לי, 'מממ', תקום!", פתחתי עיניים לאט וראיתי את ג'ין מסתכל עליי, "אל תגיד לי ששוב הערת אותי בשש בבוקר", מלמלתי מתוך שינה, "השעה שבע וחצי", הוא אמר, פתחתי חצי עין והסתכלתי עליו, היה נראה שהסבלנות שלו עומדת להיגמר, "אתה מתכוון לקום?"
"זה היום החופשי שלי חתיכת אידיוט!", צעקתי בחוסר אונים, "אל תקרא לי אידיוט, ואני יודע שזה היום החופשי שלך, הוסוק לא אמר לך אתמול שאנחנו נוסעים לחופשה?", הוא שאל ופקחתי עיניים בהפתעה, "מה חופשה?, יש לי עבודה מחר", אמרתי בחוסר אמון, "ג'ונגהון כבר דיבר עם הבוס שלך, אתה משוחרר לשבוע".
"שבוע???".
"תפסיק לצעוק כבר!".
"לא כי אתה מה זה שקט".

"טאהיונג תביא לי את התיק בצד ימין שלך", זרקתי לעבר טאהיונג תוך כדי שאני מכניס דברים למזוודה, "בוא תיקח, אני עם דברים בידיים", הוא אמר ואפילו לא זרק מבט לעברי, "נו זה שניה ממך", אמרתי מנסה בכל זאת לשכנע אותו להעביר לי את התיק המסכן הזה, "ג'ימין אני עם דברים בידיים, אתה יכול לפנות שניה מזמנך כדי לקחת את התיק", טאהיונג החזיר, מנסה להישמע רגוע, "גם אתה יכול לפנות שניה אחת את הדברים מהיד שלך, ולהעביר לי את התיק האומלל הזה", חיכיתי את טון הדיבור שלו, "תגידו מה הבעיות של שתיכם?, אתם לא יכולים פעם אחת בחיים שלכם להפסיק לריב לחמש דקות בודדות?", נאמג'ון שאל כשהוא מחזיק ביד בגדים שהתכוון להכניס לתיק שלידו, "אני חושב שלא", הוסוק ענה לו במקום שנינו, "אני בהחלט מסכים איתך", נאמג'ון הנהנן בהחלטיות.
"טוב אני יקח את זה, חתיכת עצלן", אמרתי ביאוש, "אני עוד שניה זורק עליך את התיק בעצמו", טאהיונג ענה בחוסר סבלנות, "נראה אותך", אמרתי ושמתי את הידיים על המותניים, מנסה להיראות אמיץ.
תכלס מתתי מפחד, טאהיונג עצבני זה הדבר הכי לא נחמד שאפשר לחוות.

ראיתי את היד שלו באוויר.
גם התיק היה שם.
עצמתי את עיניי באומץ, מוכן לחטוף את המכה.
חיכיתי להרגיש את זה, את טעם הניצחון.
סליחה התיק.
הרגשתי באינטואיציה שלי שזה שניה ממני.

"אולי די?".
מי שזה לא יהיה, אני אישית ידאג לזה שהוא יבוא חבוש מכף רגל ועד ראש לחופשה.
"אבל הוא מציק לי!", שמעתי את טאהיונג, פתחתי עיניים וראיתי את ג'ונגקוק תופס לו את היד שהחזיקה בתיק.
אוקיי לא משנה.
אני מעדיף לחיות ולא לבוא חבוש בעצמי לחופשה.
זה לא יהיה קרב פייר.

"ג'ימין להביא גם פירות?", יונגי שאל אותי כששנינו במטבח מכינים אוכל לדרך, "כן, אני חושב שזה יהיה יעיל", עניתי לו והמשכתי לחתוך את הלחם לצורת משולש.
"מה שמתם בפנים?", הוסוק שאל כשהוא עומד לידנו כמו טפיל, ואוכל את כל מה שניסינו להכין. "הוסוק בבקשה-", עצרתי כשהוא התעלם ממני והמשיך לאכול את כל הירקות שחתכתי במשך חצי שעה, חצי שעה הלכה לפח, למה?, כי להוסוק יש בעיות איפוק.
קחו אותי מפה.

יצאנו לדרך, נאמג'ון, ג'ין, ג'ונגקוק וטאהיונג נסעו באוטו אחד.
הם החליטו שזה לא טוב שאני וטאהיונג ניהיה יחד במקום שהוא פחות משתי מטר, ואני מסכים איתם במובן מסוים.
אני, הוסוק, יונגי וג'ונגהון, היינו באוטו השני, יונגי נהג.
כן.
זה טיפה הפתיע גם אותי.
הוא בדרך כלל ישן בנסיעות.
אני ישבתי לידו, הוסוק וג'ונגהון ישבו מאחורה.
"אז..., שים קצת שירים", אמרתי בהיסוס, מנסה להקליל את האווירה, "לך על זה", יונגי אמר בחיוך קטן, נראה שהוא ציפה שמישהו יעשה את זה.
ונראלי שהמישהו הזה הוא אני.
הפעלתי את השירים ופתחתי מעט את החלון, היינו ליד הים, הריח הגיע יחד עם הרוח, הרגשתי שאני פתאום נרגע מבפנים.
אחרי כל הימים האחרונים שעברו עליי, אחרי שפתאום הפנמתי את מה שקרה לי, אבל סירבתי.
הרגשתי שאני נרגע, שאני משלים עם מה שקרה, שלוש שנים מאז שהכל התחיל, זה התחיל בהדרגה, והפך למנהג קבוע.
אבא שלי היה נוהג לשתות מידי פעם כדי להשתחרר מלחצי העבודה, הוא היה עובד במפעל לייצור ממתקים, הוא היה האבא הכי טוב שיכולתי לבקש, אבל לאט לאט המנהג הקטן הזה הפך לקבוע, הוא היה חוזר כל יום שתוי ומדבר מלא שטויות, הוא היה צועק על אמא שלי על דברים שהיא אף פעם לא עשתה, הוא היה מתלונן שהיא לא עושה מספיק, היה צועק עליה שתעשה יותר.
אמא שלי לא ייחסה לזה חשיבות גדולה, לא עד שהוא התחיל להכות אותה, הייתי אז בן שמונה עשרה, בדיוק חגגתי יום הולדת, פחדתי להגיב לאבא שלי, פחדתי לעמוד מולו, הרי לפני זה הוא היה האבא החלומי של כל ילד, במיוחד שלי.
הערצתי אותו, ראיתי בו השראה, הלכתי אחריו מוקסם ומופעם.
אבל למה הוא היה חייב להרוס הכל?, מה גרם לו להתחיל להתנהג ככה?.
בשלב מסוים הוא היה מביא בחורות הביתה, כשאמא שלי תפסה אותו לראשונה, לא יכולתי לשאת את זה וברחתי מהבית, לא הייתי מסוגל לראות אותה ככה, למרות שבפנים רציתי לרוץ אליה ולחבק אותה חזק, אבל אם הייתי מסתכל עליה לרגע אחד, הייתי נשבר.
הייתי אצל טאהיונג למשך שלושה ימים, וכשחזרתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הכה אותי.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, את הסטירות, את האגרופים בכל הגוף, את הכחולים שהייתי צריך להסתיר אחרי זה מטאהיונג.
לא הייתי מסוגל להגיב לו, הוא עדיין היה בשבילי דמות שהערצתי, אבל בפנים ידעתי שאני טועה, אני כבר לא הערצתי אותו, אני שנאתי אותו.
שנאתי את מה שהוא הפך להיות.
ואני מתגעגע לאיך שהוא היה לפני.
אני מתגעגע לאבא הקודם שלי.
כל-כך מתגעגע.
"על מה אתה חושב?", יונגי הוציא אותי מהמחשבות, הסתכלתי סביבי והבנתי שאנחנו כבר לא נוסעים, ג'ונגהון והוסוק כבר ירדו מהאוטו, ורק אני ויונגי ישבנו שם.
"סתם, חושב על הילדות שלי", אמרתי בחיוך מאולץ, "ואיך היא הייתה?", הוא שאל עם ניצוץ של סקרנות בעיניים, "אני מניח שבסדר..", אמרתי, שומר על אותו חיוך ממקודם, "אתה מניח?", הוא שאל ועיקם מעט את פניו, פלטתי אנחה עמוקה והורדתי את החיוך שאילצתי את עצמי לחייך, "היא מלאה חוויות, רעות וטובות, אבל הם טיפה נשכחו. אני מניח שהשנים האחרונות הוכיחו את השנים הקודמות, לכן אני מחשיב את הילדות שלי כנחמדה ולא יותר", אמרתי בחיוך רגוע יותר ולא מאולץ, "אם אי פעם תרצה לספר לי עליה, אני יותר מאשמח לשמוע", יונגי אמר עם חיוך שנתן לי להרגיש בטוח, הרגשתי שאני בטוח איתו, שאני לא אפגע אם אני יהיה לצידו.
אבל אני לא יודע אם זה מגיע לי.
אני לא יודע אם מגיע לי שהוא יאהב אותי.

"צאו כבר!, אתם יותר משעה באוטו, אתם תקבלו מכת שמש!".
"יותר משעה??".

סליחה על האיחור, אני ממש מקווה שנהנתם מהפרק🥲
פרק הבא יעלה בשבוע הבא בלי נדר.
אשמח כמובן להערות והארות😗

האב א גוד נייט 🫶🤍✨