if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

אני שונא שאני אוהב אותו.

נ.מ ג'ימין:
אני לא זוכר מתי נרדמתי, אני זוכר רק את הרגע שהתעוררתי. ואני לא בטוח אם אני רוצה לשכוח אותו, או שאני מת לצרוב אותו לנצח בזיכרון שלי.

"ג'ימין", שמעתי לחישה באוזן, "מממ", נהמתי בעצבים מתוך שינה, התהפכתי לצד השני כשהרגשתי חמימות נעימה עולה משם.
"ג'ימין קום", שמעתי שוב לחישה, היא הייתה קרובה, ולא קרובה, לא הייתי בטוח.
"ג'ימין", שוב פעם הקול לחש, למה הוא לוחש?, הוא לא יכול לדבר בטון נורמלי?, ולמה אני חושב את זה בתוך חלום?.
התעוררתי בבהלה כשניזכרתי שאני ישן עם יונגי באותה המיטה.
ותנחשו מה.
הוא היה ממש מתחתי.
כן.
לא.
לא מה שאתם חושבים עליו.
אבל כן.
אני פאקינג ישנתי עליו!.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!?.
קמתי במהירות ויונגי השתעל מעט, רמז ללחישות. "א-אני מ-מצטער, לא התכוונתי-, זאת אומרת, ישנתי ו-"
"-אתה מוכן להירגע?", יוגני קטע אותי והסתכל עליי משועשע, "בסך הכל נרדמת עליי, לא חשבתי שיקרה משהו אחר", הוא אמר וזרק את ראשו בחזרה אל הכרית.
"כ-כן, חה...". "רגע, מה זאת אומרת משהו אח-"
"-א-אני ירד לאכול משהו, כדאי שתצטרף כי אתה נמצא בחברת פיראנות".
"תענה לי!".
"רד לאכול כבר!".

על מה לכל הרוחות הוא חשב?, אם אני מפרש את זה נכון, אני מקווה שאני לא יצא סוטה בסוף הסיפור הזה.

"זוז חתיכת מפגר", טאהיונג דחף לי את היד, "היי!, זה לא פייר, אתה מפסיל אותי בכוונה!", צעקתי על טאהיונג.
טאהיונג הוריד את האוזניות והסתובב אליי בחדות, "כמה זמן אתה משחק?", הוא שאל עם עיניים גדולות, שאני בטוח שג'ונגקוק לא היה עומד בזה במקומי.
"ארבע שנים¿", אמרתי, "אבל מה זה משנה, אתה משחק לא הוגן, זה לא משחק אמיתי", הוספתי בעצבים וזרקתי את השלט לצד הספה. "ג'ימין, אם אתה לא משקר, זה לא משחק אמיתי", טאהיונג אמר בניסיון להישמע משכנע, "תגיד לי, כמה אחוז מתוך כל התוכניות ריאליטי שאתה מכיר, אתה מאמין שזה מבוים?", הוא הוסיף והסתכל עליי בציפייה, "שמונים אחוז", אמרתי בקול שקט, מסרב לפתח שיחה, אבל גם מת להמשיך את המשחק.
"ואתה חושב שמה שהם עושים זה שקר?", הוא שאל, "כן, כי זה לא באמת קרה, הם סתם משחקים את עצמם", אמרתי וניסיתי להישמע חכם, על מי אני עובד?.
"יפה, בשביל לשחק ג'ימין, צריך לשקר לפעמים, אז עכשיו תראה לי את כישורי השקר שלך ובוא נשחק משחק אמיתי", הוא אמר בהחלטיות.

"נו באמת ג'ימין!, לדחוף לי את הפופקורן לפה זה לא נקרא לשקר!", טאהיונג אמר כשהפסלתי אותו, "גם להוזיז את היד זה לא נקרא לשקר", אמרתי ברוגע, "בסדר רציתי שתיפסל", הוא אמר והסתכל לצד, "גם אני רציתי", עניתי בחיוך וראיתי את יונגי יורד מהקומה למעלה.
הוא היה עם מכנס קצר שחור, וחולצה לבנה קצרה, זה היה נראה כאילו הוא קם משינה.
טוב, זה תמיד נראה.
הוא הסתכל עליי בזמן שירד, הייתי בטוח שהוא רוצה לדבר איתי על משהו, אבל כשהוא הגיע לסלון הוא פשוט פנה למטבח.
מתעלם?.
למה זה מעצבן אותי?.
אני שונא אותו.

על מי אני עובד?.

"ג'ימין יש בבריכה לדים!", טאהיונג בא אליי בהתרגשות, "אוקיי, ו..?", עניתי בחוסר עניין, "מה ו..??, תתלהב איתי!", טאהיונג חצי צעק ונתן לי מכת עידוד על הכתף. "הכל בסדר?", הוא שאל כשראה שאני לא מתלהב כהרגלי, "לא יודע..", אמרתי באנחה, "אבא?", הוא שאל בדאגה, "לא.., לא הפעם", אמרתי ונשענתי לאחור, לא מאמין שהנושא הזה הצליח לתסכל אותי.
"אז מה קרה?", טאהיונג שאל שוב, דורש להבין מה עובר עליי.
אני כל-כך אסיר תודה לו, אם לא הוא המוח שלי ממזמן היה מתפוצץ רק ממחשבות.
"יונגי", לא האמנתי לרגע שאני באמת מדבר עליו, "הוא עשה לך משהו?", טאהיונג שאל בלחץ, "לא. מה?, איך הגעת לזה?", אמרתי ביאוש, "אז מה איתו?", טאהיונג המשיך להתעניין, "אני לא יודע, זה מרגיש כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו, אבל מצד שני הוא נותן לי הרגשה שהוא לא רוצה להיות קרוב אליי. אני רוצה לשאול אותו אם הכל בסדר, אבל זה מתסכל כי אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, אני לא יודע מה לעשות", אמרתי וקברתי את פניי בידיים, "היי, תרגע, יהיה בסדר, אולי הוא צריך קצת זמן לעצמו", טאהיונג אמר ותפח לי מעט על הכתף", הנהנתי אל תוך ידיי והרמתי את ראשי בנשימה עמוקה.
"תודה טאה", אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו מהצד, הוא הנהנן בחיוך והחזיר לי חיבוק. "עכשיו אתה בא להתלהב מהלדים?".
"חתיכת אגואיסט".
"גם אני מת עליך".

"טאהיונג!!", צעקתי לטאהיונג שנאבק על האפשרות של לא להיטבע בידי הוסוק, "ג'ונגקוק תביא לי את הגלגל הירוק משם", אמרתי לג'ונגקוק שבדיוק ישב על המעקה של הבריכה ליד הגלגל המיוחל, ג'ונגקוק בעט בו והגלגל שעט לכיווני, לא הייתי מוכן.
לכל הרוחות, אני הולך לקבל את זה לפרצוף.
עצמתי עיניים חזק והידיים שלי אוטומטית הגנו על פניי.
הייתי מוכן לזה.
אבל זה לא הגיע.
נפל במים?
פתחתי עיניים בזהירות, אולי מתעכב בדרך.
הגלגל היה ביד של יונגי, והוא דחף אותי לעברי בזהירות.
מה הבעיה שלו?, רגע אחד הוא מתרחק ממני ורגע אחרי זה הוא מגן עליי, בבקשה אל תגידו לי שהוא מהסוג שלא סגור על עצמו.
"תודה", אמרתי בנימוס, לקחתי את הגלגל והתחלתי לשחות לכיוון טאהיונג, יונגי אפילו לא הסתכל עליי כשאמרתי לו תודה.
מה נסגר איתו לעזאזל??, עשיתי משהו לא טוב?, פגעתי בו אולי?, אולי אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו?.
אני לא יודע לכל הרוחות איתו, שידבר!.

"טאה אני הולך לישון, אל תשכח לקנות לי בבוקר את השוקולד", אמרתי וטיפסתי בסולם לעבר היציאה מהבריכה. "כל- כך מוקדם?", טאהיונג שאל בהרמת גבה, "כן, אני עייף, קמתי מוקדם היום", אמרתי וכרכתי מגבת סביבי, "טוב, לילה טוב צ'ים, ואל תדאג אני לא ישכח", הוא אמר בחיוך.
אחרים היו נלחמים איתי שאשאר איתם, או היו מרימים גבה וקוראים לי חנון או לא זורם.
אבל טאהיונג תמיד הבין אותי ברגעים שהכי הייתי צריך, ואני אודה לו על זה למשך כל שנות חיי.
"תודה שוב טאהיונג, על הכל", אמרתי בחיוך מותש, הוא רק הנהן בחיוך מבין וסימן לי ללכת.

נכנסתי לחדר וזרקתי את המגבת לצד, אירגנתי לי בגדים חמים, היה קריר בחוץ.
לקחתי פיג'מה מצמר, היא הייתה בצבע בז' והרוכסן שלה היה שחור, השרוולים היו ארוכים והרגשתי מוגן בתוכה.
נשכבתי במיטה בעייפות אחרי המקלחת, משכתי את השמיכה עד לסנטרי ועצמתי עיניים, נרגע אחרי מקודם.
אני כל-כך שונא אותו, אבל כל-כך אוהב אותו, זה בלתי אפשרי.
אני שונא את זה.
אני שונא שאני אוהב אותו.

מלא זמן לא עלה פרק.
התחלתי לעבוד ואני לומדת במקביל, ככה שאני מגיעה לשעות שיש לי זמן לכתוב ואני פשוט נרדמת.
אני לא שוכחת מהסיפור אל תדאגו, הוא פשוט לא יעלה מסודר.
אז תהנו מהפרק ושיהיה לכם לילה טוב🫶🏼❤️