if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

יונגי.

נ.מ יונגי:
הלב שלי נפל.
אני מודה.
משתי הבחינות.

ישבתי ליד ג'ימין, אחרי שסילקתי את כולם בטענה שאני ידאג לו ושהכל בסדר, ולמען האמת זאת לא הייתה טענה, אני ממש דאגתי.
זאת פעם ראשונה שזה קורה לי, הסיטואציה שאני כל-כך דואג למישהו, מישהו שאני אפילו לא בטוח שאני מכיר אותו, אבל מרגיש לי כאילו אני מכיר אותו שנים.
רציתי לוודא גם שהוא לא כועס עליי, אני יודע שזה נשמע טפשי, כי בסך הכל רציתי להרים לו את המצב רוח הרדוד שהיה לו לאחרונה, אבל יש בי משהו בפנים שפשוט אומר לי שאני חייב לוודא את זה.

ג'ימין התעורר אחרי חצי שעה שהוא שוכב בלי לזוז, ואחרי חצי שעה שאני מרגיש שאני יוצא מדעתי.
"תודה לאל", אמרתי בהקלה, גררתי את הכיסא ליד מיטתו והסתכלתי עליו בדאגה. "אתה בסדר?", שאלתי אותו כשהוא בחן את החדר ומצמץ בעיניו, מנסה להבין איפה הוא, הוא זרק את ראשו בחזרה אל הכרית כשהבין שהוא בחדר שלו, ועצם את עיניו לכמה רגעים בודדים.
"כן, אני בסדר, אתה יכול לצאת", הוא אמר ובהה בתקרה מעליו, "אתה עדיין כועס עלי על אותו יום?", שאלתי, הייתי חייב. "אתה עד כדי כך חושב שאני קטנוני?", הוא שאל והפנה את מבטו לכיווני, שתקתי.
הוא הסתכל עליי לכמה רגעים, ואז פלט אנחה והפנה את מבטו חזרה, "אוקיי בסדר, כעסתי. אני לא כועס יותר, בסדר?",  הוא אמר וניסה לעצום את עיניו בשנית, הוא היה נראה מותש, לא פיזית.
"אתה בסדר?", שאלתי שוב, אך הייתה לזה כוונה שונה. "אמרתי שכן, למה אתה שואל שוב?", הוא אמר והיה נראה שהוא רוצה לקבל קצת שקט, אבל דאגתי, ואני קרציה לא פחות ממנו כשאני דואג.
"אתה לא נראה בסדר", התעקשתי על שלי, "אבל אני אומר לך שאני בסדר, למה אתה כל-כך עקשן?!", הוא הרים את קולו מעט, מתחיל לאבד את הסבלנות שעוד נותרה לו, "כי אני דואג לך!!", הרמתי גם אני את קולי, מתחרט על זה רגע אחרי, "אף אחד לא ביקש שתעשה את זה", הוא אמר והפנה את גבו לכיווני.
הרגשתי תסכול, אני דואג לו, אבל הוא לא מוכן לקבל את הדאגה הזאת, הוא נסגר כלפי כולם כולל טאהיונג, משהו עובר עליו, וזה לא כמו בפעם הקודמת, זה מרגיש הרבה יותר גרוע, ואני לא יודע למה.
"ג'ימין בבקשה תגיד לי מה עובר עליך", התחננתי, אני לא מוכן להשאיר אותו לסבול לבד. "למה שאני אפרוק בפניך את הדברים שעוברים עליי אם אני לא באמת מכיר אותך?, אתה חושב שאני בן אדם שפורק לכל אחד?, אתה חושב שזה בכלל קל לפרוק?, אם אני לא פורק לטאהיונג, אז מי אתה שתבוא לפה ותדרוש ממני לפתוח בפניך את כל סיפור חיי?, ולמה אתה פתאום דואג לי?, אי פעם יצרת איתי שיחה נורמלית חוץ מוויכוח?, אתה בכלל לא מכיר אותי, ואני לא אותך, ואני לא רואה שום סיבה לפרוק למישהו שאני לא מכיר.", הוא סיים ושם את הכרית על ראשו, כמחווה שאומרת לי שהוא פשוט לא מוכן לשמוע את התשובה שלי.
הרגשתי אשם לפתע, אני באמת אף פעם לא יצרתי איתו שיחה רצינית, אני תובע עליו את הרגשות הלא ברורים שלי כדי לוודא עם עצמי, אבל מכביד עליו כל-כך הרבה, לא התחשבתי בצד השני, יצאתי אגואיסט עכשיו, אני מודה, אני חושב שאני פשוט אפסיק את זה להיום, אני פשוט אתן לו את הזמן שלו.
"טוב, תנוח, יש פה דף עם המספר שלי אם אתה צריך משהו, אני יהיה בבית של ג'ונגקוק", ויתרתי, יצאתי מהחדר וסגרתי בעדינות את הדלת, נותן לו לאגור את הכוחות שהוא צריך לעצמו.

נ.מ ג'ימין:
הרגשתי את הדמעות זולגות לי לאט במורד פניי. לא באמת רציתי שהוא ילך, אבל אני גם לא רוצה שהוא יראה אותי בוכה, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני חלש, שאני לא מסוגל להתמודד עם דברים.
אבל הייתה בי נקודה מאוד קטנה בפנים של הערכה כלפיו, הוא לא אדם של שיחות רציניות, לפחות לא איתי. אבל הוא בכל זאת ניסה.
אני לא מרגיש שאני מכיר אותו מספיק טוב בשביל לספר לו, אבל אני כן מרגיש שאני רוצה להכיר אותו טוב יותר בשביל לספר לו.
והוא הבן אדם היחיד שאי פעם הרגשתי צורך להכיר אותו, ורצון לספר לו.
כן, זה מוזר גם לי.

החלטתי בסופו של דבר לקום מהמיטה ולא להיכנס למחשבות האין סופיות האלה, הרי בסופו של דבר לא יצא לי מזה כלום חוץ מדיכאון.
ניגשתי לארון והוצאתי חולצה נקיה, זרקתי את החולצה הקודמת על המיטה והתכוונתי לקחת את הטלפון שלי מהשידה, אבל אז עיניי נפלו על הדף שיונגי השאיר שם, עם מספר הטלפון שלו.
התלבטתי לכמה רגעים, ובסוף החלטתי לשמור אותו באנשי הקשר.
אני לא מתכוון לצאת פתאטי ולהתקשר אליו, למרות שזאת המטרה שלשמה הוא השאיר את המספר שלו. אבל זה הרגיש יותר מידי פתאטי.

ירדתי לסלון, מזייף חיוך עד כמה שיכולתי, אני עדיין לא מספיק יצאתי מזה כדי לחייך חיוך כנה, אבל גם חיוך מזויף בסופו של דבר הופך לאמיתי.
טאהיונג וג'ונגקוק ישבו על הספה וצפו בסרט, בעוד ג'ין והוסוק ישבו ודיברו בינם לבין עצמם, נאמג'ון ישב על הספה הקטנה וקרא ספר, הכל הרגיש פתאום חמים ומנחם, פתאום הבנתי מה זה בית.
ניגשתי לטאהיונג וג'ונגקוק בלי שום התראה וחיבקתי אותם, הם הופתעו לשניה, אבל מיד החזירו חיבוק מצידם.
"אני מצטער ג'ימין", טאהיונג אמר ושמעתי רעד קטן בקולו, "לא הייתי אמור להגיד את זה לפני כולם, אבל דאגתי לך יותר מידי באותם רגעים ולא חשבתי קדימה", הוא הוסיף ומשך באפו, הרגשתי את הכתף שלי נרטבת, והבנתי לבד שהוא בוכה.
"זה בסדר טאהיונג, אני יודע שלא התכוונת, אני רק רוצה להגיד תודה לשניכם שאתם פה", אמרתי והרגשתי דמעה בורחת לי בלי רשות מהעין, אבל בניגוד לבכי מקודם, זה היה בכי של אושר, בכי של הבנה שאני לא לבד כמו שחשבתי.
הרגשתי לפתע עוד מישהו מחבק אותי מאחורה, הסתובבתי מעט וראיתי את ג'ין, הוסוק ונאמג'ון עוטפים אותי במעגל של חיבוק, "כולנו פה ג'ימין, תרגיש תמיד בנוח לשתף אותנו במה שעובר עליך, אנחנו אף פעם לא נשפוט אותך, אנחנו פשוט דואגים לך", ג'ין אמר ברכות, חיבקתי אותם חזק יותר, נותן לעצמי להרגיש מה זאת משפחה אמיתית, הם כבר לא היו עבורי חברים, הם היו משפחה.
אבל עם כל ההרגשה המנחמת הזאת, הרגשתי משהו חסר, הרגשתי נחמה אחת שחיכיתי לה יותר מכולם אבל הכחשתי.
יונגי.

פיזית. בכי.
אני מרגישה לאחרונה שהכתיבה שלי ממש השתפרה, אבל עדיין יש תמיד מקום לשיפור.
סליחה על האיחור של שבוע שלם, היה לי שבוע בייביסיטרים אצל אחיות שלי ולא היה לי זמן לשבת לכתוב.
אבל הפרקים תמיד יעלו מתישהו, זה בכל זאת המקום שאני מרגישה בו הכי בנוח.
אני אשמח להערות והארות💚
תהנו🥹🫶🩶