if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

אני שונא את העובדה שהדם שלי הוא הדם שלו.

נ.מ ג'ימין:
הלכתי לכיוון המטבח בעצבים, אם זה לא משהו טוב, אני לא משאיר אותו חי יותר מחמש דקות.
נכנסתי למטבח וראיתי את הוסוק וטאהיונג עומדים במבטים מוזרים, מה יש להם?, שתי אידיוטים.
"יונגי אמר לי שהוא שם על המדף פה משהו בשבילי, איפה זה?", שאלתי אותם והם רק הסתכלו עליי במבט מתאפק, הוסוק הצביע לכיוון שקית שהייתה על המדף, גילגלתי עיניים ולקחתי את השקית.
התיישבתי על הספה ופתחתי את השקית.
אני נשבע.
שעוד חמש דקות.
יונגי מת.
השקית הייתה מסריחה.
פצצת סירחון.
"יונגייייי!!!!!", צרחתי את החיים שלי עד שהייתי אדום יותר מעגבנייה, "אם אתה לא בא לפה עכשיו אני עולה עד אליך ולא משאיר ממך זכר!!!", המשכתי לצעוק בזמן ששמעתי ריצה לכיוון הסלון, "נו ראית?", יונגי שאל כשהוא כולו מחוייך בפעם האולי שלישית שלו בחיים, החזקתי את עצמי כל-כך חזק, שהרגשתי כמו סיר לחץ, "תקשיב לי טוב חתיכת אידיוט", סיננתי בעיניים עצומות, "אתה מכיר אותי ואתה יודע שאני מסוגל לקום וללכת באמצע העבודה רק כי משהו סיקרן אותי", המשכתי כשאני מתאפק בכל כוחי, "אם הייתי מפספס משמרת בגלל זה", נעצרתי ולקחתי נשימה עמוקה, "היית יותר ממת!!!", נשברתי, קפצתי עליו בכל כוחי והפלתי אותו על הספה, משכתי לו בשיער עד שהוא צרח בכאב, ג'ין כנראה שמע את זה ואחרי לא פחות מעשר שניות הרגשתי כאפה בראש.
ואל תקראו את זה בתור כאפה, תקראו את זה בתור, כאפה!!.
"מה נראה לך שאתה עושה?", ג'ין שאל כשהוא כולו אדום ומתאפק לא להעיף לי עוד אחת, "הוא שם לי פצצת סירחון בתוך השקית!!", צעקתי, בתקווה שהוא יבין ויתעצבן גם על יונגי, "זה לא סיבה להרביץ ככה, מה אתה ילד בן שלוש?", ג'ין חצי שאל חצי אמר, "טוב לפחות תרד ממני", יונגי לפתע אמר, אחרי שהיה בשקט והקשיב לוויכוח שלי ושל ג'ין, "אל תדבר איתי יותר", אמרתי בעצבים וקמתי ממנו, "למשפט הזה חיכיתי", יונגי אמר ונאנח בהקלה, "מאוד מצחיק", אמרתי והפנתי את מבטי.
לעזאזל, למה כשאחרים עושים לי משהו אני לא נפגע ככה?, נכון אני מתעצבן, אבל לא נפגע, מה יש לי?, מה אני עד כדי כך רגשי?, או שזה רק ממנו?.
לעזאזל.

"טאהיונג", נכנסתי לחדר שלו כשהוא קרא ספר וג'ונגקוק היה עם חצי מהגוף שלו על טאהיונג, כנראה נרדם, אני בחיים לא יתרגל לזוג הזה.
טאהיונג הרים את עיניו מהספר בשאלה, "מה?"
"חשבת על זה פעם?, אם היית יודע לעוף, מה-"
"ג'ימין צא מפה", הוא אמר והעיף את ראשו לאחור בייאוש, "רגע אבל לא סיימתי", אמרתי בהפגנתיות, "ג'ימין, אם הייתי יודע לעוף הייתי לוקח אותך איתי, שם אותך בחור לא נודע וחוזר הביתה", הוא אמר וניסה לחזור לקרוא את מה שהתחיל, "למה כולם זורקים אותי?", אמרתי וחיקיתי קול של בכי, "מי עוד זרק אותך חוץ ממני?", הוא שאל בהרמת גבה, הפסקתי עם החיקוי של הבכי בחוסר אמון, "אתה באמת שאלת את זה עכשיו?", שאלתי, "אה, אופס, לא חשבתי על זה, אבל היי, לא נראה לי שזרקו אותך, נראה לי שזרקת את עצמך", הוא אמר "בניסיון" לנחם אותי, "אתה ממש עוזר טאהיונג", גילגלתי עיניים והתכוונתי לצאת מהחדר, "היי, אני מצטער, לא התכוונתי, זאת אומרת, לא ממש זכרתי את זה", ראיתי שהוא נזהר במילים שלו, הצטערתי לרגע שנתתי לו הרגשה רעה, כי הרי זאת לא אשמתו במה שקרה, וההפך, אני אמור להודות לו בכל הסיפור הזה.
"זה בסדר טאה, זאת לא אשמתך, זאת אשמת אבא שלי, אם אני צריך להגיד לך משהו זה תודה", אמרתי בחיוך, מנסה להסתיר את העצב שחילחל בתוכי לאט, מתחיל לעבד את מה שקרה אחרי שנה וחצי. "אם אתה צריך משהו תזכור שאני תמיד פה", טאהיונג הפנה את תשומת ליבי לרגע, חייכתי אליו והנהנתי ברוגע, מודה לאלוהים שפגשתי אותו לפני שש שנים, בכיתה המחורבנת ההיא.
"לך לנוח", טאהיונג הוציא אותי שוב מהמחשבות, "זה בסדר, אני ילך לצפות במשהו", אמרתי באנחה וסגרתי את הדלת.
אני לא באמת אוהב לצפות בדברים כל-כך הרבה זמן, עד לפני כמעט שנתיים הדבר השנוא עליי היה מסכים, הייתי מרגיש שזה כולא אותי, היום אני אוהב את הכלא הזה, אולי בגלל שהוא גורם לי לשכוח לכמה זמן את מה שהיה?, סוג של אלכוהול כשמסתכלים על זה ככה.
רק שאתה לא מקיא אחרי זה.

"הכל בסדר?", יונגי ניגש אליי כשראה שאני בוהה במסך, הסתכלתי עליו לרגע והפנתי את מבטי בחזרה, מתעלם מעצם קיומו.
"נווו באמת, אתה עדיין כועס על הפצצת סירחון?", הוא שאל בצחקוק קליל, "רציתי קצת להרים את האווירה", הוא ניסה שוב את מזלו, אך המשכתי להתעלם, הוא נגע מעט בכתפי עם המרפק שלו, "היי, לא באמת לקחת את זה רציני נכון?", הוא שאל עם תקווה בקולו, הרגשתי שאם אני יפתח את הפה אני יתחיל לבכות, ולא בגללו.
קמתי לפתע והפתעתי אפילו את עצמי, דילגתי בהתעלמות מעל רגליו של יונגי והלכתי לחדר שלי.

נכנסתי לחדר וישר נעלתי אותו, הרגשתי שאני נופל במורד הדלת, ויחד איתי מתחילות ליפול גם הדמעות, לא האמנתי שאני נשבר בגלל אדם כל-כך מפגר, בגלל אדם שכל היום שותה אלכוהול ומחפש איזה בחורה הבאה תיהיה אצלו בלילה הבא, הרגשתי דוחה, הרגשתי שאני שונא את עצמי, שנאתי גם את ההרגשה הזאת, שנאתי להיות חלק ממנו, רציתי להכחיש את העובדה הזאת שאני באתי ממנו, אבל אני לא יכול, הוא אחרי הכל אבא שלי, ואחרי הכל, אמא שלי הייתה עוד מאחת הבנות האלה בלילה.
אני שונא את העובדה שהדם שלי הוא הדם שלו.

דיי נו הבטחתי לעצמי שאני לא יבכה😭
זה יצא פרק ככ עצוב, אבל חשוב לי להעביר את הרגשות האמיתיים שלו כלפיי פנים ולא רק כלפי חוץ.
בכל זאת נכנסתי לדמות ואני חייבת לעשות אותה אמיתית.
אני מקווה שנהנתם, פרק הבא יעלה ביום שלישי, שימו לב ששיניתי את הזמנים כי זה יותר נוח לי.
האב א גוד נייט🫠🫶🩷