if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

הם רק דואגים.

נ.מ ג'ימין:
אתמול באיזשהו שלב מצאתי את עצמי במיטה נרדם מהבכי, אני שונא להיות כזה, אבל אני גם לא יכול לשלוט ברגשות שלי.

התעוררתי בשבע וחצי בבוקר, והפעם היה לי הרבה זמן יחסית לאתמול בבוקר, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים, מסתכל על עצמי במראה תוך כדי.
הפרצוף שלי היה נפוח לגמרי, ואני בספק אם זה מהשינה, הייתי אפוף ומבולבל, ואני מתכוון מבולבל ברמה שבטעות סירקתי את השיער עם המברשת שיניים במקום עם המברשת הרגילה.

עברתי בסלון בדידוי ולקחתי פנקייק שג'ין הכין הרבה יותר מוקדם ממה שחשבתי, אבל הוא עדיין היה טעים.
לקחתי את הטלפון שלי ובאתי לצאת, לא לפני שיד של מישהו תפסה אותי, הסתובבתי וראיתי את יונגי עם המפתחות של האוטו שלי ביד שלו.
איך הוא תמיד מביא לי את הדברים שאני שוכח?, ואיך הוא שם לב שאני שוכח?.
"אתה בטוח שאתה יכול לנהוג?, שלא תשכח לפנות בכיכר..", הוא עקץ אותי וניפנף במפתחות שלי בידיו, "אני בטוח יונגי, תודה על הדאגה", אמרתי ללא רגש ולקחתי את המפתחות מהיד שלו, "אתה עדיין כו-"
הוא נקטע כשסגרתי את הדלת של הבית בפרצוף שלו, חייכתי לעצמי חיוך קטן, טוב... לפחות משהו אחד טוב קרה הבוקר.

"והאיחור על?..", הבוס שאל אותי כשנכנסתי עם עיניים חצי עצומות, "מה איחור?, אני איחרתי?, אני יצאתי עשר דקות לפני הזמן", אמרתי בחוסר הבנה, "התבלבלת ג'ימין, אתה כנראה יצאת עשר דקות אחרי הזמן", הוא אמר בחיוך מזויף, מנסה לשמור על נחמדות בשבילי, הסתכלתי בטלפון שלי כדי לבדוק מה השעה.
שמונה וחצי.
פאק מה-
"א-אני מצטער, זה לא יקרה שוב", אמרתי במבוכה וקדתי מעט, מה עובר עליי לכל הרוחות?.
"בסדר, תתחיל את המשמרת שלך בבקשה, סו היי תגיע עוד שעה", הוא אמר בקור רוח ופנה לכיוון הדלת, מותיר אותי חסר אונים מול לקוחות, שכל מה שבא לי לעשות זה להכניס להם את העוגה שלהם בפרצוף.

השעה עברה כמו נצח עד שסו היי הגיעה, הרגשתי שאני עוד שניה תולש את השיערות של הלקוחות (בואו, אני לא יפגע לעצמי בשיערות היפות שלי, סתם ביזבוז) לכל לקוח היה מישומה על מה להתווכח איתי היום, אחד על המחיר, השני על למה הקצפת בצד הזה נמרחה קצת, ואני מדבר על נקודה בגודל של מקסימום חיידק שהגדילו אותו במיקרוסקופ (ואני מתכוון לגודל האמיתי של החיידק).
השלישי על למה דווקא השולחן שהוא רוצה, לא פנוי.
די.
סו היי בסופו של דבר הגיעה, תודה לאל.
היא הניחה את הדברים שלה והתארגנה במהירות, היא הסתכלה עליי תוך כדי ובחנה אותי במבט מוזר.
"מה?", שאלתי כששמתי לב שהיא מסתכלת עליי באותו מבט, היא הסתכלה עוד כמה רגעים, עד שלבסוף פתחה את הפה כדי להגיד משהו וסגרה אותו מיד אחר כך.
"מה?, נו תגידי", אמרתי בחוסר סבלנות, "א-אתה בטוח שאתה בסדר?", היא שאלה בספק, תהיתי עם עצמי לרגע, אם אני בסדר?, חה, ברור, מעולה, אני מרגיש נפלא, ממש טוב, כאילו פתחו עלי ברז של טוב מהשמיים.
רמת אמינות: הוסוק לא מפחד מג'וקים.
"כן.., אני מניח שכן", אמרתי לבסוף ופלטתי אנחה קטנה, "אתה מניח שכן?", היא שאלה בחוסר אמון מוחלט והמשיכה לנעוץ בי מבט שואל, "כן!, אני לגמרי בסדר! מה את רוצה?!", אמרתי כשאני מרים מעט את הקול שלי לכיוונה, היא נרתעה מעט ומילמלה בשקט 'בסדר בסדר, סליחה', הרגשתי רע עם עצמי, אני לא אמור להוציא את זה עליה, היא בסך הכל דאגה לי, ואני פשוט בן אדם מטומטם.

נכנסתי לבית אחרי שסיימתי את המשמרת ונהגתי כל הדרך במלחמה עם העיניים שלי, אני לא יודע למה אני כל-כך עייף, אני הרי ישנתי איזה עשר שעות, אני גם לא יודע אם אני באמת עייף פיזית.

נכנסתי והרחתי את הריח של ארוחת הצהריים שג'ין בישל מנסתם, אבל זה לא עיניין אותי, רציתי לישון, זה הכל.
"ג'ימין בוא תאכל", שמעתי את ג'ין קורא לי מהמטבח, "אני לא רעב, תודה", החזרתי לו ופניתי לכיוון החדר שלי, "אבל לא אכלת כלום היום!", טאהיונג הוסיף בחצי צעקה, "אני באמת לא רעב, אני רוצה לישון", אמרתי בחצי פוקוס, אני מרגיש שיכור, למרות שלא נגעתי באלכוהול מאז החטיבה, נגעלתי מזה, בגללו.
"ג'ימין שלא תעיז להרעיב את עצמך שוב!, בוא לפה עכשיו!", שמעתי שוב את טאהיונג קורא לי.
הרגשתי לפתע את האדרנלין שלי עולה, המוח שלי לפתע היה לגמרי בפוקוס, וכל מה שהרגשתי זה עצבים בגוף.
הוא הרגע אמר את זה.
לפני כולם.
הוא חשף את מה שהסתרתי במשך יותר מחמש שנים.
הסתובבתי לכיוונו עם דמעות בעיניים ומבט ששידר חוסר אמון, לא האמנתי שהוא עושה לי את זה, הוא הבטיח שהוא לא יגיד לאף אחד שעשיתי את זה!, הוא הבטיח!, הוא אמר לי במפורש באותו יום שהוא בחיים לא יוציא על זה מילה מהפה שלו בפני מישהו!, אז למה לעזאזל שמעתי את זה עכשיו?, חלמתי?, הזיתי?, או שאולי אני בכלל מת?.., מה עובר עליי?, מה עובר על כולם בזמן האחרון שהם גורמים לי לכל-כך הרבה תיסכולים?, ולמה אני לוקח את הכל כל-כך קשה?, הבעיה היא בי או בהם?.
אני מניח שבי.
הם רק דואגים.
ואני תמיד המטומטם שלא שם לב.
"היי, שמישהו יתפוס אותו!", שמעתי לפתע במעומעם, "הוא מתעלף תתפסו אותו!", שמעתי עוד מישהו אומר, כבר לא היה לי אכפת, העיקר שאני לא ירגיש את מה שהוא גרם לי להרגיש, העיקר שאני לא יחשוב על כל מה שקרה, העיקר שאני לא יצטרך לחוות את זה שוב, והעיקר שאני לא יוכל להוציא את מה שיש בי על מישהו שזה לא מגיע לו.
אני שונא אותו כל-כך.

סליחה על הפרק העצוב הזה שוב..
אבל זה ממש חשוב לי הפרקים האלה, זה יבהיר המון דברים בהמשך.
מקווה שנהנתם וסליחה על האיחור..
פרק הבא יעלה שבוע הבא🫶🩷
לילה טוב🩶