if you want you can - *ספר שני *מוקפא זמנית

אל תנסו להיות אני

נ.מ ג'ימין:
אתמול נרדמתי בסביבות השלוש בלילה, וכרגע אני משלם תוצאות, הייתי אמור לקום בשמונה ולהיות בעבודה בשמונה וחצי, וקמתי בשמונה ורבע, מה שאומר שיש לי רבע שעה להיות במקום.

קמתי במהירות מהמיטה, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים הכי מהר שיכולתי, (אל תדמיינו אותי ביותר מידי לחץ כן?, אני בכל זאת ג'ימין אחרי הכל), זרקתי על עצמי את הבגדים שמצאתי הכי מהר מתוך הארון, עברתי בסלון ודחפתי לפה שתי תותים שג'ין הניח שם עם עוד כל מיני פירות, אבל התותים היו הכי נגישים, לקחתי את המפתחות של האוטו ויצאתי בליווי צעקה מצד ג'ין להיזהר שאני לא יחנק.
נכנסתי לאוטו והתנעתי, כרגע יש לי שלוש דקות להגיע למקום, ויש לי חמש דקות נסיעה, וזה לא שהבוס ישחרר אם אני יאחר בשתי דקות.

"על מה האיחור?", הבוס שאל אותי כשנכנסתי (שתי דקות אחרי הזמן), "בחייך, שתי דקות", אמרתי כשאני מתנשף מהריצה מהחניה לחנות, "אתה יודע, שתי דקות בעבודה כזאת, ושתי דק-"
"אם הייתי עובד בעבודה מכובדת", השלמתי אותו בגלגול עיניים והנחתי את הדברים בצד, "למה שאני יעבוד בעבודה מכובדת?, אני גם לא מעוניין, סתם כאב ראש", הוספתי והתחלתי לקשור את הסינר סביב מותניי, "אתה יודע, זה מכניס יותר כסף", הוא אמר כשהוא נכנס לתוך הדלפק והתחיל לסדר בפנים את כל המאפים, "אתה בעצם ממליץ לי לעזוב פה?", שאלתי בהפתעה, "ל-לא, מה פתאום, חח", הוא צחק בלחץ, "פשוט.. אתה יודע, הרבה אנשים היו מעדיפים לעבוד בעבודה שמכניסה הרבה, מאשר לעבוד בבית קפה מסכן באמצע הרחוב", הוא הסביר את עצמו בנימה רגועה יותר, "מדהים שככה אתה חושב על העסק שלך", אמרתי בייאוש ועזרתי לו לסדר את שאר הדברים.
"אתה חתיכת טיפוס".
"אני יודע".

"צ'ים הבאתי לך אוכל", טאהיונג אמר ונכנס כשג'ונגקוק מאחוריו שקוע בטלפון, "מה הבאת לי?", שאלתי תוך כדי שאני לוקח את השקית ומריח מלמעלה בתקווה לזהות את הריח, אל תדאגו זיהיתי.
ריח של קרטון.
"הבאתי לך קימבאפ", הוא אמר ולקח לג'ונגקוק את הטלפון מהיד, מתעלם מהמבט המופתע שלו, "בחייך, זה לא משביע", אמרתי באכזבה, "תגיד תודה שהבאתי לך אוכל", הוא אמר והדף את היד של ג'ונגקוק, שניסתה לקחת את הטלפון בחזרה, "אתה יודע מה יקרה אם לא תביא לי אוכל", אמרתי בניסיון להפחיד אותו, "אתה תישן בחוץ".
אוקיי נכשלתי.
"נו טאהיונג תביא את הטלפון שלי", ג'ונגקוק ביקש, אחרי מאתיים נסיונות להשיג אותו בחזרה בכוחות עצמו, "אתה תקוע בו מהרגע שנכנסנו לאוטו, תתנתק קצת", טאהיונג אמר בנימה אחראית, "טאהיונג זה חמש דקות נסיעה", ג'ונגקוק אמר בייאוש, "אה.., לא משנה, אתה עדיין לא צריך להיות תקוע בו כל היום!", טאהיונג עדיין ניסה לשמור על שלו, "זאת הפעם הראשונה שנגעתי בו מהבוקר כשבדקתי מה השעה, ועניתי לנאמג'ון על ההודעה 'ראית את הספר שלי במקרה?', ואז שאלתי אותו איזה מהם והוא אמר לי שלא משנה כי הוא מצא אותו כבר", ג'ונגקוק סיים במבט מתחנן, "וואו, אני מאמין שאתה לא נואם סתם, קח", טאהיונג החזיר לו את הטלפון, וג'ונגקוק גילגל עיניים בצורה צורמנית והכניס את הטלפון לכיס.
אתם שואלים מה עשיתי כל הזמן הזה?
אכלתי.
"למה ביקשת את הטלפון אם אתה מכניס אותו לכיס?", שאלתי בפה מלא את ג'ונגקוק, "ת-תבלע", ג'ונגקוק אמר במבט נגעל, "למה באמת?", עכשיו היה תורו של טאהיונג לשאול, "כי הרסת לי את כל הרצף", ג'ונגקוק אמר בהרמת כתפיים, "איזה רצף?", אני וטאהיונג שאלנו ביחד, "הייתי באמצע משחק", הוא אמר וניגש לדלפק, הוא בא לקחת מהקימבאפ שנשאר, אבל העפתי לו סטירה על היד, "אחחח, מה יש לך?", הוא שאל כשהוא מחזיק את היד שלו, "לא נוגעים לי באוכל", אמרתי לוקח עוד חתיכה ומכניס לפה, "לא פלא שאתה וג'ין מסתדרים מעולה", הוא אמר באנחת ייאוש והסתובב לטאהיונג, "טוב נלך?, אני צריך עוד חצי שעה להיות בעבודה", הוא אמר ולקח את היד של טאהיונג.
קאט.
אני לא אכחיש שכמעט נחנקתי מהפגנת החיבה הזאת בפומבי, אבל אצלהם זה רגיל, אז מי אני שיגיד משהו?.
"אה צ'ים", טאהיונג לפתע נעצר וג'ונגקוק יחד איתו, "ממ?", אמרתי עדיין בפה מלא, "יונגי אמר לי להגיד לך שיש לו משהו בשבילך כשאתה חוזר", הוא אמר וחיכה להנהון מהצד שלי כדי שיהיה לו אישור ללכת, הסתכלתי במבט מעט מופתע, מה זה כבר יכול להיות?, הינהנתי באיטיות וחוסר הבנה, והוא וג'ונגקוק יצאו מהחנות.

לא הצלחתי כמעט להתרכז היום בעבודה והבוס התעצבן עליי, אבל מה זה אשמתי?, לא אומרים לבן אדם שיש לך משהו בשבילו ולא אומרים מה.
אספתי במהירות את הדברים שלי והתארגנתי ליציאה, סו יי נכנסה לחנות בדיוק כשבאתי לצאת, היא באה להחליף אותי במשמרת ערב, נתתי לה חיבוק קצר ויצאתי, היא נתנה לי מבט מוזר כשראתה שאני ממהר, למען האמת, אני בעצמי לא יודע למה זה כל-כך מסקרן אותי, אני אניח לעצמי לחשוב שאני פשוט בן אדם, כמו כולם, שמסתקרן, כן, בדיוק.

נכנסתי הביתה וראיתי את ג'ונגקוק וטאהיונג צופים באיזה סרט, הוסוק וג'ין מכינים איזה משהו במטבח, נאמג'ון קורא ספר וג'ונגהון מנסה לשדל אותו לעשות לו ספויילרים, ויונגי.., איפה הוא לעזאזל, הוא לא נעלם לי עכשיו, הוא לא יכול, אני יהרוג אותו.
המקום הראשון וההגיוני שנכנסתי אליו כדי לבדוק איפה יונגי, היה החדר שלי.
כן, יש לו הרגל מוזר פשוט להיות בחדר שלי, או להירדם שם, או לשבת שם ולכתוב שירים, אני לא אכחיש, יש לי ווייב כייפי בחדר, הודות לטאהיונג שעזר לי לעצב אותו, יש בו הרבה השראה, אבל יונגי לרוב נרדם שם.
נכנסתי לחדר ואיך לא, יונגי נרדם לי על המיטה.
הערתי אותו בזהירות, אני בכל זאת רוצה להשאיר את הפנים היפות שלי כמו שהם. מצידו קיבלתי רק נהמת עצבים מתוך שינה והתהפכות לצד השני.
"יונגי!!", צעקתי עליו כשכבר נמאס לי להעיר אותו בזהירות, כי הוא לא מתעורר, "מ-מה, מה", הוא לפתע פתח את העיניים בבהלה, "אמרת לטאהיונג להגיד לי שיש לך משהו בשבילי, מה זה?", שאלתי בשילוב ידיים, "אהה, זה במדף במטבח, לך תבדוק", הוא אמר וחזר לישון.
יש לי שנאה ספציפית לבן אדם הזה, אבל בו זמנית אני לא באמת מסוגל לשנוא אותו.
אל תנסו להיות אני.

סליחה על האיחור, הייתי עסוקה אתמול.
מקווה שנהנתם מהפרק, פרק הבא יעלה ביום שני, או שיהיה פרק בונוס
נראה מה יזרום
תודה על הפירגון שלכם על ההתחלה
ואשמח לשמוע הערות והארות🫶✨
המשך יום מקסים🤍