האישה שפירקה אותי

~53~

**נאיה**
״נאיה-״
״לא״ אני מתכנסת אל תוך עצמי ומנסה להתחבא מהמציאות.
״אני מצט-״
״א-אל תגי-יד את ז-זה״ אני מנסה להישמע בטוחה בעצמי אבל יוצא לי גמגום עלוב מפי.
״פאק״ אני שומעת אותו צועק ומכה משהו לידו. אני שומעת כוס מתנפצת על הרצפה. אני עוד יותר מבוהלת עכשיו. אני רועדת בלי הפסקה ולא מצליחה לעצור את זה. השיניים שלי נוקשות ואני מרגישה קפואה. השמלה שלי זרוקה איפה שהוא בסלון ואני לא טורחת לחפש. אז אני בלי שום פיסת בד עליי. אני עוצמת את עיניי וממלמלת מילות הרגעה לעצמי.
״יהיה בסדר.. הכל בסדר.. יש לך את עצמך את לא צריכה יותר כלום..״ אני חוזרת במלמול שקט על המילים ומנסה לנשום עמוק.
אני לא מצליחה.
הגוף שלי לא מפסיק לרעוד. קר לי.
קפוא לי.
הוא פשוט התעלם ממני. התעלם מהעובדה שלא רציתי שיגע בי, לא ככה. לא בכוח.
כמו אלכס.
פאק, אלכס. הוא מחפש אותי?
אני מרגישה שהראש שלי דופק חזק. יש לי בומים בתוך המוח.
אני לא מצליחה לעצור את זה.
הבכי שלי יוצא משליטתי והוא כבר לא שקט.
״יפה שלי.. תסתכלי עליי״ אני שומעת אותו קרוב אליי, לידי. במרחק נגיעה ממני.
רק שלא ינסה לגעת בי שוב.
״לוקה בבקשה אל תיגע בי... אני מפחדת ממך״ המילים נפלטות ביחד עם יבבות הבכי שלי.
״אני- אני לא מתכוון לגעת בך שוב פעם. פאק״ אני שומעת את היאוש בקולו.
יאוש. הלוואי וזה מה שהייתי מרגישה ושלא הייתי נותנת לו להתקרב אליי כל פעם מחדש.
סתומה, את סתומה נאיה.
״הכל בגללי נכון? בגללי אתה ואלכס נגעתם בי בלי שרציתי״
״מה?״ אני מרגישה את היד שלו מונחת על הכתף שלי ואני פולטת צרחה מחרישת אוזניים.
״א.. אל תיגע בי..״
״את לא אשמה בכלום נאיה, את לא קשורה לאכזריות שלי. הרגשתי צורך לפגוע בך. אני שונא את עצמי על זה נאיה״ אני בולעת את הבכי שבגרוני ומתעלמת. מגיעה לו רק שתיקה. ״אני מצטער יפה שלי. בבקשה תסלחי לי״ הקול שלו כואב, לא אכפת לי.
כל גבר שרוצה פשוט נוגע בי. אני כמו צעצוע לידיים שלהם. אני אפס בשבילו.
כלום ושום דבר.
החפץ שלו.
אני מרגישה את התחושה של הזין שלו בפי ממקודם. אני מרגישה את הלסת הכואבת שלי.
הוא גמר על הפנים שלי. אני נוגעת עם אחת מידיי בלחי שלי ומרגישה נוזל שהתייבש.
אני זונה בשבילו.
אני מנסה לשפשף את זה אבל התחושה לא יורדת. היא נשארת שם. אני מנסה לשרוט את הלחי שלי.
״היי מה נראה לך שאת עושה?״ הוא נוהם עליי. למה הוא כועס עליי? אני בסך הכל מנקה את עצמי.
זה פשוט לא יורד ממני. החרא הזה לא יורד. הציפורניים שלי ממשיכות לשרוט וזה פשוט תקוע שם.
״תפסיקי כבר״ הוא תופס לי את היד בכוח.
״מה אתה עושה? אני חייבת לנקות את הפנים שלי. אני מלוכלכת״ הוא לא משחרר את היד שלי ותופס גם את השנייה.
״את מלאה בדם״ הוא פולט בדאגה, שלא ידאג לי.
הכל באשמתו.
״אני מלוכלכת״ אני מתייפחת שוב.
אני כואבת. אני מרגישה חסרת משמעות. חסרת ערך.
״תקומי ואני אקח אותך למקלחת איתי״ מה? לא. אני לא נכנסת איתו למקלחת. אני מנסה להשתחרר ממנו ולזחול לאחור.
״אני רוצה לעזור לך-״ אני לא נותנת לו להמשיך את המשפט ואני משחררת את אחת מידיי ומכה אותו בבטן.
היד שלי מתפוצצת מכאב כי הבטן שלו כמו אבן.
״תנסי להירג-״
״תתרחק ממני״ אני צועקת חזק ואני מתרחקת ממנו. אני קמה על רגליי ברעידות ומביטה סביב. אני מנסה לרוץ ולצאת מכאן אבל אני רואה שחור בעיניי ונופלת כשאני מתנגשת בחפץ כבד.
לוקה תופס אותי בכוח במותניי ומקרב אותי אליו.
״תירגעי״ הוא אומר כשהוא שומע את הנשימות המאומצות שלי. אני מבוהלת כמו חיה שנתפסה בפנס המכונית.
״אני- אני לא מצליחה לנשום לוקה״ אני מודה בלחץ. אני מרגישה שקשה לי להכניס אוויר לריאות שלי.
״קחי נשימה עמוקה חתולה, אני פה איתך״ לוקה מביט בפניי ונושם ביחד איתי. אני מנסה להתמקד במבט שלו ואני נושמת נשימה רועדת. אחרי כמה דקות אני מרגישה שחזרה לי היכולת לנשום כרגיל.
הגוף שלי עדיין רועד. אני עדיין ערומה ממקודם.
״קר לי לוקה״ אני בוכה ויודעת שהכוונה שלי לא רק לקור החיצוני. קר לי מבפנים. אני מרגישה קפואה.
הוא מצמיד אותי אל החזה החם שלו ומלטף את שיערי בעדינות.
״אני כאן קטנה שלי, אני מצטער על הכל. אני פה איתך״ הוא אומר לי בבטחון ואני כמו בובה לידיו, נכנעת אליו.
אני מרגישה שהגוף שלי עומד ליפול, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר. לוקה תופס אותי בזמן כשהוא שם לב שאני מחליקה מידיו.
״אני- החדר מסתובב לי לוקה״ אני לוחשת ומספיקה לראות את המבט המודאג בעיניו לפני שעיניי נעצמות ולוקחות אותי אל חוסר ההכרה.