האישה שפירקה אותי

~67~

~כעבור חודש...~
**לוקה**
״זואיי איפה זואי?״ נאיה חוזרת על עצמה עשר פעמים בקול שמוקדש לתינוקות וזואי צוחקת. אני מחייך כשאני רואה את זה מהצד. הם על השטיח בסלון ואני מכין לנאיה ארוחת בוקר. תום ישן בחדר שלהם. הוא לא בוכה הרבה, רק כשהוא רעב. הוא ישן טוב ושום רעש לא מעיר אותו. זואי לעומת זאת לא ישנה בכלל. היא קמה בשעות לא שעות בלילה ובוכה לתשומת לב. היא התחילה לפני כמה ימים לצחוק ומאז היא צוחקת מכל דבר. תינוקת חייכנית.
אני מטגן מקושקשת ומניח אותה בצלחת זכוכית. אני פותח את המקרר ומוציא משם מלפפון ועגבניה. אני חותך לסלט ומתבל בהמון לימון כמו שהיא אוהבת.
אני מניח הכל על האי במטבח והולך לסלון אל שתי האהבות שלי.
״הנה אבא שלך בא קטנטונת״ נאיה מחייכת אליי ומוסרת לי את זואי. אני מחייך אליה והיא ישר צוחקת. היא פשוט קסם התינוקת הזאת.
״הכנתי לך חביתה וסלט יפה שלי״ אני אומר לנאיה ומתיישב עם זואי על הספה.
״תודה לוקה״ היא אומרת והולכת לכיוון המטבח לאכול.
״איזה קטנה ויפה את״ אני אומר לזואי הפצפונת והיא מחייכת אליי כתגובה. ״איפה אח שלך כל היום? ישן?״ היא צוחקת.
״נאיה״ אני אומר בקול ומסתובב להסתכל עליה. היא מביטה בי בשאלה תוך כדי שהיא אוכלת את הסלט.
״את רוצה שאני אקח את זואי לסיבוב? לא ישנת בלילה כמעט. תלכי לנוח עם תום ואני אחזור אחר כך״ אני מציע והיא מביטה בי בהפתעה.
״אתה תעשה את זה?״ היא שואלת ובולעת את האוכל שלה.
״כן תסיימי לאכול ותלכי לישון קצת. אנחנו נחזור מאוחר יותר״ אני קם מהספה ומרים בידיי את זואי הקטנה.
״אתה צריך לקחת איתך תיק ולשים שם בק-״
״בקבוק אוכל, חיתולים, חיתול לנגב אם היא פולטת... אני יודע הכל נאיה. תתעסקי בלנוח״ אחרי חודש שלם שבו אנחנו מתרוצצים סביב התאומים אנחנו כבר למדנו כל מה שאפשר בינתיים.
״לאן תלכו?״
״אולי לקניות, את צריכה משהו לבית?״ אני מנענע את זואי בידיי בינתיים כדי לנסות להרדים אותה.
״לא, לא משהו חשוב. תהנו לכם״ היא קמה אלינו ומנשקת את ראשה של זואי. ״תהני עם אבא שלך קטנטונת״ היא מחייכת אליה ואני נושק לצווארה של נאיה.
~~
״פתוח״ אני פותח את הדלת ונכנס עם העגלה לדירה של סם.
״היי איפה הם?״ אמירה קמה אלינו מהסלון ולוקחת ממני את העגלה.
״תום ישן וזואי הקטנה פה״ אני מניח את המפתחות של הרכב על השולחן לצידי ונכנס לסלון.
״מה חדש?״ אמירה צוחקת ומחייכת אל זואי שעדיין לא נרדמה. ״היא צריכה לישון?״
״זה בסדר את יכולה להחזיק אותה היא עקשנית״ אני מבין שהיא לא תירדם עד שזה לא יקרה מעצמו.
״בואי קטנטונת, איזה יפה את״ היא מרימה את זואי באוויר וזואי מוציאה קול צחוק.
״איפה סם?״ אני שואל אותה והמבט שלה משתנה מחיוך ל- פחד? לא, למה שהיא תפחד ממנו?
״בעבודה, אני חושבת״ היא אומרת במהירות ומתיישבת על הספה לידי. אני בזמן האחרון עובד מהבית ומגיע רק לפגישות אז הגיוני שסם יהיה במשרדים בשעה כזאת.
״מה זה לעזאזל?״ אני נוגע בכתף החשופה של אמירה ומתמקד בסימן שחור.
״אל תקלל ליד זואי״ היא אומרת ומשחקת איתה כשהיא מונחת על הברכיים שלה.
״אמירה מי עשה לך את זה?״ אני שואל בכעס. היא כמו אחותי הקטנה. אני כועס כשאני מדמיין שמישהו פגע בה.
״אף אחד״ היא אומרת בקול לא בטוח ואני מבין שהיא משקרת.
״ועכשיו את האמת?״ אני דוחק בה והיא מוציאה חיוך מאולץ.
״קיבלתי מכה כשהחלקתי במקלחת״
״תנסי משהו אמין יותר, זה סם?״ אני אזיין אותו מכות.
״לא לא לוקה זה לא הוא״ היא פוערת את עיניה בפחד ומפסיקה לשחק עם זואי.
״את מפחדת ממנו? הוא מרביץ לך אמירה?״ אני לא מאמין. אני מוציא את הטלפון מהכיס שלי ומחפש את המספר של סם.
״לוקה לא!״ אמירה צועקת עליי וחוטפת ממני את הטלפון. ״אל תתקשר אליו״ היא אומרת בפחד.
״אמירה למה את מפחדת ממנו? אני אגן עלייך״ אני אומר לה בטון רך יותר. והיא שותקת ומניחה את הטלפון חזרה בידי.
״אני לא מפחדת ממנו, פשוט הוא לא ראה שקיבלתי מכה כשהחלקתי. אני לא רוצה שהוא ידאג לי סתם בלי סיבה״
״את באמת החלקת?״ אני שואל בקול לא מאמין.
״כן... לפני כמה ימים, בגלל זה זה שחור״ היא מזיזה את הגופיה שלה ומנסה להסתיר את הסימן.
״אם את משקרת לי-״
״אני לא״