תחשוב עליי

פרק 7

אביתר
”פאק! מה עשיתי?” אני אומר לעצמי ונשכב על המיטה.
”לא הייתי צריך לנשק אותה... אבל יש לה טעם כזה ממכר...”
פאק! אני כל כך רוצה לעשות את זה שוב, אבל אסור לי! היא בת 17! אני בן 27! זה בחיים לא יוכל לעבוד... ובסוף שנינו רק ניפגע. אני לא רוצה שהיא תפגע בגללי, כולם מסביבה כבר פגעו בה! אסור לי לאכזב אותה... אבל אני לא יודע מה לעשות... להתנצל ולהגיד שזה בחיים לא יעבוד? להיות איתה? לשנות שם ולעבור למדינה אחרת בתקווה שהיא תשכח אותי?
אני צריך לדבר איתה... והיא שכחה את הדברים שלה בכיתה... והיום יום חמישי וזה אומר שמחר אין בית ספר, מה שאומר שלי יש סיבה מספיק סיבה טובה לבוא אלייה הביתה! למרות שזה נראה לי רעיון מטומטם אבל שווה ניסיון!
אני מתקשר לאמא שלה לשאול איפה הן גרות.
אני מחייג ומחכה
”הלו?”
”היי אנה, זה אביתר.”
”מה ריילי עשתה עכשיו?”
”אה שום דבר, היא פשוט שכחה את הדברים שלה בכיתה שלמדנו... אז רציתי לדעת מה הכתובת בשביל להביא את זה לריילי...”
”אה! אוקיי, הכתובת היא ז’בוטינסקי 54”
”אני אגיע לשם בעוד 20 דקות” אני אומר ומנתק
אני עולה לאוטו ושם בוויז ז’בוטינסקי 54
כעבור 20 דקות אני מגיע ודופק על הדלת
”ריילי תפתחי את הדלת!” אני שומע את אנה אומרת מבפנים
ריילי פותחת את הדלת
היא נראת... עצובה, עייפה ומופתעת, אני מניח שאמא שלה לא סיפרה לה שאני מגיע...
”היי” אני אומר
”מה אתה עושה פה?” היא שואלת ועכשיו היא נראת עצבנית
”את שכחת את הדברים שלך בכיתה, אז באתי להחזיר אותם”
”אה, תודה אבל לא היית צריך לטרוח. זה היה יכול לחכות ליום ראשון.” היא אומרת ולוקחת את הדברים שלה
”ריילי האמת... אנחנו צריכים לדבר” אני אומר בלחישה
”את יכולה לפגוש אותי בפארק בעוד 10 דקות?”
”כן שהיה אני אבוא...” היא באמת נשמעת עצובה...
”אוקיי” אני אומר והיא סוגרת את הדלת
אני נוסע לפארק ומחכה לה שם
אחרי 10 דקות אני רואה את ריילי מגיעה עם חולצה יחסית ארוכה למרות שדי חם היום...
”מה אתה רוצה?” היא נשמעת כועסת
”אני רוצה להתנצל על היום-”
”כבר אמרתי לך שאני לא אגיד שום דבר למנהל! מה עוד אתה רוצה?”
מה יש לה?
”קודם כל אני רוצה שתריגעי!” אני אומר, היא נראת מופתעת שבכלל ’העזתי’ להרים עליה את הקול.
”יופי, עכשיו בואי נשב” אני אומר רגוע יותר
אני מתיישב ואחרי כמה שניות גם היא מתיישבת
”תקשיבי... אני לא רוצה לפגוע בך. את ילדה מדהימה-”
”אבל תן לי לנחש זה בחיים לא יעבוד?” היא אומרת ומגלגלת את העיניים
”עם כל הכבוד ’גברתי’ אל תקטעי אותי!” אני אומר שוב כועס
מה יש לה היום?
”הסיבה היחידה שאני חושב שזה לא הולך לעבוד זה בגלל פער הגילים שלנו. לא בגלל שום סיבה אחרת”
”מה אם זה שאתה המחנך שלי?”
”אני יכול לעבור לבית ספר אחר אני לא חייב לעבוד בבית ספר הזה...” אני אומר
”תקשיבי ריילי אני באמת חושב שאת מדהימה ומצחיקה ויפה אבל את צריכה מישהו בגיל שלך-”
”אבל אני לא רוצה מישהו בגיל שלי”
מישהו צריך לחנך את הילדה הזאת ויש לי כמה רעיונות...
שיט! הזין שלי עומד רק מלחשוב עליה מכופפת על הברכיים שלי עם התחת הערום והאדום שלה...
”ריילי! אם את תקטעי אותי עוד פעם אחת אני אתן לך מכות לתחת היפה שלך עד שהוא היה אדום כמו עגבנייה!אני ברור?!”
”כן, אביתר...” עכשיו היא נראת אדומה כמו עגבנייה
”קיץ קץ איפה הייתי? אה כן מישהו בגיל שלך, שרוצה את אותם דברים כמוך.”
”ואיך אתה יודע מה אני רוצה אם בכלל לא שאלת אותי?”
יש לה נקודה...
”אוקיי, מה את רוצה?”
”אני רוצה שמישהו יאהב אותי, אבל שבאמת יאהב אותי! לא ישחק איתי. אני רוצה שמישהו יאהב אותי ושאני אהיה חשובה לו! אבל באמת חשובה  לו, שהיה לו אכפת מה אני עושה, מה התחביבים שלי, מה המאכלים האהובים עליי, שיראה שאכפת לו, ולא אתן לי לשחק במשחק ניחושים” היא אומרת
”לא אכפת לי בן כמה הוא היה כל עוד הוא יאהב אותי. אז אביתר, זה יכול להיות אתה או לא?”
אני לא יודע מה להגיד...  לא ציפיתי לזה ממנה. אבל כן, אני יכול לאהוב אותה ככה.
”אבל מה אם הרצונות שלך ללכת לאוניברסיטה? לטייל בעולם?”
”מאיפה הבאת שאני רוצה ללכת לאוניברסיטה? אני מספיק סובלת עכשיו, אין סיכוי שאני עוד פעם אלך לעשות את זה לעצמי...”
”הגיוני...” אני אומר
”לא ענית לי על השאלה, אתה יכול לאהוב אותי כמו שאני רוצה?” היא שואלת שוב
”כן אני יכול, אבל אני מפחד שאת חושבת שזה מספיק לך עכשיו, אבל בעתיד את תתחרטי ותרצי יותר ממה שאני אוכל לתת לך...”
”תאמין לי כל מה שאי פעם רציתי זה להרגיש אהובה ואני בטוחה שבעתיד אני עדיין ארצה את זה!” היא אומרת בכנות
”אם את בטוחה...” אני אומר ומרים את הסנטר שלה
”אני יעבור לבית ספר אחר, ונתראה בזמן הפנוי שלנו” אני אומר ומחייך
”לא!” היא צועקת. וואו לזה לא ציפיתי...
”לא?” אני שואל
”לא, אתה היחיד ששומר אותי שפויה בבית ספר הזה! כל שאר המורים והתלמידים תמיד מתאכזרים אליי, אני לא אוכל לשרוד את השנה הזאת אם אתה לא תהיה בה איתי...” היא אומרת עם דמעות בעיניים
”אוקיי, אבל אסור לאף אחד לדעת עד שתסתיים השנה ואני כבר לא היה המחנך שלך ובכללי זה היה טוב אם לא תספרי לאף אחד עד גיל 18.” 
”למי אני כבר אספר? אין לי חברים ותהיה בטוח שאני לא מספרת לאמא שלי או לאחותי” היא אומרת
זה עצוב, היא באמת ילדה נחמדה וטובה והיו יכולים להיות לה הרבה חברים אם לא אחותה, אני בטוח שאיימי היא הסיבה לכך שריילי בודדה כל כך. זה לא מגיע לה...
”אוקיי... אני רוצה להבהיר כבר עכשיו שאם את לא רוצה משהו, תגידי לי. אם זה חיבוקים או נשיקות תגידי לי ישר! אני רוצה שתהי ישירה איתי ותגדי לי אם אני גורם לך להרגיש לא בנוח. אוקיי?”
היא נראת מופתעת ”אוקיי” היא אומרת ומסמיקה
אני מתקרב, ומחזיק את הראש שלה ברכות עם שני ידי ומנשק אותה
היא מנשקת אחתי בחזרה
אנחנו מתנתקים והיא נראת אדומה כל כך, זה כזה חמוד...
”אמממ” היא אומרת
”מה?” אני שואל
”רוצה להיפגש מחר?”
”כן אני אשמח’’ אני אומר ומחייך
”דרך אגב כשאמרת להגיד לך אם אני לא רוצה משהו זה כולל מבחנים בספרות?” היא שואלת עם חיוך גדול
”לא, לא לזה התכוונתי’’ אני אומר ומצחקק
”אבל אני עדיין אקבל ציון טוב, נכון? אתה יודע בגלל שאנחנו יוצאים.” היא שואלת בתמימות מזויפת
אני צוחק
”ממש לא! לצאת איתי לא מביא לך נקודות זכות!” אני אומר וצוחק
”אוף’’ היא אומרת ומשלבת יידים
”תביאי נשיקה” אני אומר
היא מנשקת אותי ואני אותה
אני מרגיש שוב כמו ילד בן 17 שמתנשק בפעם הראשונה...
אנחנו מתנתקים ”תגיד אתה לא מפחד שמישהו אראה אותנו?” היא שואלת
”ממש לא, מצידי כולם יכולים לקפוץ לי” אני אומר והיא צוחקת
”יופי” היא אומרת ומחייכת
אני בא לנשק אותה שוב
פתאום הטלפון שלה מצלצל
”אוף זאת אמא שלי... לענות לה?”
”כן תעני”
”היי אמא...” היא אומרת לטלפון
”סתם מטיילת... מה מאוחר? חמש בערב אמא זה ממש לא מאוחר... טוב אני אחזור” היא אומרת ומנתקת
”אני צריכה ללכת, ניפגש מחר?”
”כן ניפגש מחר. את רוצה לבוא אליי? אני אכין לנו ארוחת צהריים ונתכונן למתכונת באנגלית”
”אני אבוא בתנאי אחד!” היא אומרת
”ומה התנאי?” אני שואל
שנראה סרט במקום הלימודים”
אני מצחקק
”טוב בסדר. אני אכין צהריים ונראה סרט. מרוצה?”
”מאוד” היא אומרת ונותנת לי נשיקה מהירה
”ביי ביי” היא אומרת ומתרחקת
”ביי!”
אני מחייך כמו דביל
זה קורה לי הרבה לידה...
אני רק מקווה שכל זה לא יתפוץ לנו בפנים...

הערה: זה היה הפרק 7, מקוווה שאהבתם! ונתראה בפעם הבאה!