תחשוב עליי

פרק 15

’’מי יכול לענות על השאלה?”
חלק מחברי לכיתה מרימים ידיים חלק לא, אני תמיד היייתי מהאלה שלא
לא שזה ממש משנה לי... אני מבין את החומר פחות או יותר, לא שזה משנה.
לי ולמורה יש קומבינה אני מזיין אותה לפחות פעם בשבוע והיא נותנת לי ציונים טובים. זה היה רעיון שלה, בחיים שלי לא הייתי חושב לזיין אותה, אם היא לא הייתה מציעה את זה- הציונים שלי היו חרא והייתי חסר מנוחה כול הזמן ועכשיו... אני רגוע יותר, נראה לי- אני חושב... טוב לא ממש- אני עדיין עצבני, אולי יותר אפילו? אבל הסקס אמור להרגיע אותי, היא אמרה שזה ירגיע אותי, אבל זה לא... נראה לי אני עצבני יותר.
אני לא יודע למה, אבל... אולי אני צריך לדבר על זה עם מישהו? אבל לנה אמרה שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד- אני גבר ואני אמור לאהוב את זה, לא להתלונן- גברים לא מלוננים, לא מבקשים עזרה, לא בוכים. אבל אני לא חושב שאני אוהב את זה- אני יודע שאני אמור לאהוב את זה, אבל זה מרגיש לא נכון. בכול פעם שאני מגיע לביתה הבטן שלי מתהפכת אני רוצה להקיא מהידיעה של מה שאני צריך לעשות בשביל הציונים שלי. בשביל שאמא תפסיק לבכות ובשביל שאבא יפסיק לצעוק שאני כישלון. כן... זה מה שאני חייב לעשות...
”מה איתך אביתר? אולי אתה רוצה לענות על התשובה?” לנה לרוב לא שואלת אותי שאלות בכיתה אבל היא עושה את זה בשביל שאנשים לא יידעו מה אנחנו עושים- בשבילי- הציונים שלי- היא מסכנת את העבודה שלה בשבילי אז...
”אביתר?”
”מה? כן המורה?”
אני שומע צחקוקים מסביבי אבל לא אכפת לי ”התשובה... 34?” אני ספק שואל ספק עונה. עכשיו כולם ממש צוחקים, למה שיצחקו זה שיעור מתמטיקה לא? רגע... לנה לא מלמדת מתמטיקה.... פאק!
”אביתר... זה שיעור היסטוריה” שיט אני יודע שאני הולך להענש על זה... אני מקווה שהיא איבדה את השוט שלה- החגורה הרבה יותר עדיפה. אני כבר יודע איך היום יראה- אני אגיע לבית שלה, היא תאמר לי להתפשט, תקשור לי את הידים מקדימה, תגיד לי לעלות על הספה כך שהגוף העליון שלי על הספה אבל הגוף התחתון עדיין על הריצפה ואז היא תתחיל עם ההצלפות עד שהיא תרגיש מסופקת- עד שאני אבכה- תזכיר לי שגברים לא בוכים ושאני חתיכת כלבה קטנה שלא מצליח להתמודד עם כמה הצלפות ושאני צריך להודות שהיא הייתה כול כך עדינה איתי- למרות שברוב המיקרים הגב שלי מדממם ואז אני אחזור הביתה- אמא תהיה שמחה שאני לומד היטב ונאכל ארוחת ערב, אבא לא היה בבית והיא תשאל אותי כמו תמיד איך אני ואני אשקר לה בפרצוף שאני בסדר ומחר... מחר כול הגוף שלי יכאב אבל אני אצתרך לשבת בכיתה וללמוד או לפחות לנסות ללמוד ולא לעצבן את לנה אחרת זה יקרה שוב, זה קורה הרבה בזמן באחרון...

אני מתעורר בבהלה
שוב היה לי את החלום המזדיין הזה.
אני זוכר את היום הזה כול כך טוב, לא קרה בו משהו מיוחד- רוב כיתה י'ב שלי נראתה ככה. אבל ביום הזה אני זוכר איך הבנתי שאני תקוע, שאני לא אוהב את מה שקורה, אני לא רציתי אבל עשיתי את זה כי חשבתי שאני חייב, שאין לי ברירה אלא לשכב איתה כי זו הדרך היחידה בה תהיה לי בגרות ועתיד.
אני זוכר איך חשבתי בתחילת השנה- כשלנה הציעה את זה- שזה לא היה קשה לשרוד שנה מזה, שזה היה קל אפילו. אני אזיין ואקבל ציונים טובים, שזה פחות או יותר חלום של כול מתגבר.
אבל זה הרס אותי- התחלתי לשתות כול פעם שהייתי יודע שאני צריך לבוא אליה. כשאלכוהול לא עבד עברתי לסמים בשביל שיכהו את החושים ויום אחד בסוף שנה אמא שלי הבינה (סוף כול סוף) שמשהו לא הייה בסדר איתי. אני לא יודע מה לקח לה כול כך הרבה זמן להבין שאני לא בסדר, אבל עד היום אני עצבני עליה שלא הבינה לפני- שלא הבינה בהתחלה, שלא הבינה לפני שהתמכרתי לחרא הזה. ישבתי איתה כול ערב לאכול גם כשהייתי שיכור או מסומם אבל עדיין לקח לה חודשים להבין שאני לא בסדר, שאני סובל, שאני צריך עזרה. וגם אז...
המחשבות שלי נתקעות כשאני שומע שהטלפון שלי מצלצל עם השם של ריילי
”הלו?” אני שואל
”אביתר היי” אני שומע אותה בוכה
”הכול בסדר?” אני מתיישב מהר במיטה
”כן הכול בסדר פשוט... לא ממש יצא לנו לדבר אחרי... אתה יודע מה...”
”אה נכון, אני באמת צריך לדבר איתך” אני שומע אותה לוקחת נשימה עמוקה ”אני מבטיח לך שאני לא נפרד ממך או משהו כזה, פשוט רוצה לדבר איתך על המצב ביננו”
”המצב ביננו?” היא שואלת
”כן את יודעת, להבהיר גבולות, שלא נעשה משהו שאת לא רוצה אני מתכוון”
”אה אוקיי” אני שומע בקול שלה שהתשובה שלי הרגיעה אותה
”אז תבואי אליי מחר?”
”כן, אני אבוא”
”יופי, ביי פרינססה”
”ביי אביתר”
אני מנתק
מחר אני אצטרך לדבר איתה- עליי, עלינו ,על המצב- אני רוצה להיות ברור שאני לא אפגע בה, שהיא יכולה לדבר איתי או אם מישהו אחר שהיא בוטחת בו על המערכת יחסים שלנו, אני יודע שהמערכת יחסים שלנו יכולה להיראות לא טובה, אבל אני בחיים שלי לא אפגע בה, לא כמו שהיא פגעה בי.

הערה: זה היה פרק 15 מקווה שאהבתם, נתראה בפרק הבא!