"בי תומאס, ושוב תודה." אמרתי לו בזמן שיצאתי מהמכונית. "תהני בבית הספר, אחות קטנה."
"אוף די כבר, תוריד את החיוך המטומטם הזה מהפרצוף שלך!" לפעמים הוא כל כך קרציה...
"יאללה בואי כבר לורי," זירזתי אותה בקוצר רוח, למה למה לוקח לה כל כך הרבה זמן לצאת מהמכונית?
"לורי מה קרה?" שאלתי אותם בדאגה "אני לא יודעת... יש לי פשוט הרגשה מוזרה כזאת..." עצרתי את נשמתי לרגע.
"את מרגישה כאילו יעבור עד הרבה זמן עד שנהיה שוב ביחד?" שאלתי אותה בחשש, חלק ממני רצה שזה יהיה אותה הרגשה כמו שאני הרגשתי. או יותר נכון מרגישה. לורי לא הייתה צריכה לענות לי על השאלה אני כבר הבנתי אותה לבד. המבט שלה אמר הכל, העיניים החומות הגדולות שלה היו פעורות בהפתעה, והיא לא הפסיקה לשחק בצמה שלה.(זה הרגל כזה של המשפחה שלנו,שאנחנו עצבניים, לחוצים, מופתעים וכו', אז אנחנו משחקים בשיער. הרגל מוזר אני יודעת.)
"אני לא יודע על מה אתן מדברות אבל אני ממהר למכולת, אז רוצת להמשיך בשיחה המוזרה שלכם מחוץ למכונית שלי?" אני לא יודעת עם זה היה בציניות או לא. אבל לא אכפת לי, הוא ממש עצבן אותי עכשיו. ממש רציתי להתעצבן עליו עכשיו, אבל... עם זה יהיה הפעם האחרונה שאני יראה אותו... אני ממש התחרט שלא אמרתי לו כמה הוא חשוב לי. אז לקחתי נשימה עמוקה ו..
"תקשיב תומס (על תישאלו אותי למה קראתי לו ככה) אני לא יודעת מה קורה פה או מה יקרה פה. אבל אני יודעת שאים זה יהיה הפעם האחרונה שאני יראה אותך אני לא רוצה להתעצבן אליך, להפך אני רוצה להגיד לך כמה אתה חשוב לי ואני אוהבת אותך."
תומאס נראה יותר המום ממני, אבל מה שהכי הפתיעה אותי היה מה שהוא עשה אחר כך. הוא יצא מהמכונית וחיבק אותי ואת לורי חיבוק חזק. שזה היה ממש מוזר כי לא זכור לי מתי הפעם האחרונה שהוא חיבק אותי. אולי ביום הולדת 12 שלי?
"ריילה גם אני אוהב אותך וגם אותך לורי. ואני לא ישקר גם אני מרגיש הרגשה מוזרה פשוט לא אמרתי לכם כי פחדתי שתחשבו שאני משוגע, ולא משנה מה יקרה אני תמיד אוהב אותכן. אבל אני באמת צריך ללכת אז תבטיחו שתזהרו ולא תעשו שם דבר פזיז."
אחרי שאני ולורי הבטחנו לו הוא נסע, ואני ולורי הלכנו לעבר בית הספר. בדרך לא דיברנו עד שהגענו לבית ספר, בניין גדול עם 4 קומות. ילדים רצו וצחקו לידנו, אם רק היינו יודעים מה עומד לקרות...
"בי ריילה אוהבת אותך."
"גם אני אוהבת אותך לורי תזהרי." אמרתי ונפרדו כל אחת לכיתה שלה. בכיתה היה רגיל לגמרי, נראה שאף אחת לא שמה לב למשהו מוזר חוץ ממני. עד ההפסקה,לא הסתובבתי עם חברות במקום זה טיילתי בבניין. את הרגעים שאחרי אני לא זוכרת בברור. פרצו מכל הכיוונים חיילים במדים אדומים עם רובים גדולים, ברגע זה הבנתי שמשהוא לא בסדר,קודם כל ממתי לחיילים יש מדים אדומים? ואז... הם התחילו לירות לכל הכיוונים. צרחות של ילדים נשמעו מכל מקום וכל כך הרבה ילדים וילדות נופלים על הרצפה מתים או פצועים. הייתי חייבת לעשות משהו, אבל מה? יש לי רק כמה שניות עד שהם יראו אותי עומדת ליד החדר שרתים. חדר השרתים. זאת התשובה, אני יכולה להתחבא שם מאחורי משהו. אבל אז נזכרתי. לורי.
אני חייבת למצוא אותה. אבל איך? איך אני יכולה למצוא אותה אם כל הבלגן הזה?
"בום!"
"אההה" צרחתי והתכופפתי מהכדור שירו לעברי, טוב הם ראו אותי אין לי בררה, אני חייבת להתחבא. עכשיו. לקח לי שניה להשתחרר מהפחד שתקף אותי עכשיו, ואז נכנסתי לחדר. החדר חשוך מאוד והיה לו ריח שם משהו רקוב וחומרי ניקיון. שילוב לא מוצלח במיוחד אבל אין לי זמן לזה. חיפשתי מקום שאני יוכל להתחבא בו, המקום הכי טוב שמצאתי היה מאחורי ארון. התכרבלתי שם כולי רועדת מפחד.
מה עומד לקרות עכשיו?
עדיין שמעתי את כל הצרחות הבכי והיריות. כמה עד אפשר לשבת מכורבלת כאן בחוסר ידע?
ניסיתי לא לחשוב על כל מה שראיתי עכשיו. אבל איך אפשר?
איך אפשר לשכוח את כל הגופות, הדם, הבכי של הפצועים? נלחמתי בדחף לבכות, אבל עם הם ישמעו אותי זה הסוף שלי, למרות זאת הדמעות עדיין לי זלגו בלי שליטה. ואז פתאום שמתי לב שאני לא שומעת עד צרחות, בכי, יריות. כלום.
הם הרגו את כולם.
ואז.. "אתה חושב שמישהו מתחבא מאחורי הארון הזה?"
"אולי את יכל לבדוק אבל מהר. אנחנו נחכה לך ליד עגלות השבויים."
"סגור"
זהו חשבתי שאני מוגנת אבל טעיתי. הם מצאו אותי זה הסוף שלי.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מקווה שאהבתם :-)
אם אהבת שימו כוכב ותעקבו :)
YOU ARE READING
הכובשים
Science Fictionריילה לידר היא ילדה רגילה בת 12. עד היום שבו הכל משתנה. חצי מבית הספר שלה מת. וריילה מגלה שיש נבואה על משפחתה, ושיכול להיות שהיא מדברת עלייה! מהר מאוד ריילה מוצאת את עצמה הולכת אחרי נער בסביבות גילה לבית ספר ללחימה בשם וולדר. שם מקבלים אותה לא כל כ...
