פרק שלישי

30 7 7
                                    

הכובשים פרק 3

אלוהים בבקשה תעזור לי. אלוהים בבקשה תעזור לי. אלוהים בבקשה תעזור לי.

לא העזתי לנשום. לא העזתי לזוז.

הם מצאו אותי. אני עומדת למות עכשיו.

שמעתי את הדלת נפתחת ואת האיש שנכנס.

"בארלה בארלה צא החוצה, אני יודע שאת פה ילדונת." אמר הבן האדם בקול צרוד ומפחיד,

אני עומדת למות. בלי להיפרד מהמשפחה והחברות שלי כמו שצריך.

אני אפילו לא יודעת אם הם חיים...

"אם את לא יוצאת אז אני אאלץ לירות בך..." איים אליי האיש וכיוון את הרובה למאוחרי הארון. הארון שמאחוריו התחבתי.

ואז...

"בום!" הוא ירה בי, אבל...למה אני לא מרגישה שונה? אני מרגישה בדיוק אותו הדבר לפניי שהוא ירה בי.

אולי הוא לא ירה בי? או שככה מרגישים שמתים?

אזרתי אומץ ופתחתי את העיניים. ונחשו מה? ראיתי!

כאילו...ראיתי חושך כמו מקודם, אבל העיניים שלי כבר היתרגלו לחושך. אז ראיתי סוג של את הארון שלפניי.

אז אני לא מתה! יש!

"טוב, אז מאחד נפטרנו." קפצתי בבהלה(כמה שאפשר לקפוץ שאתה יושב..) הכרחתי את עצמי להוציא ראש ולראות מי זה הבן אדם החדש הזה, רגע הקול הזה היה יותר של ילד ולא איש...אולי נער?

"למה את מחכה? בואי כבר!" הייתי קפואה מפחד. מי זה ומה הוא רוצה ממני?

"מ.. מ.. מי אתה?" שאלתי מגמגמת.

"אה, סליחה אני מצטער שלא הצגתי את עצמי...כאילו שיש לנו זמן להקרות מטומטמת! בואי כבר ואני יסביר לך הכול."

לא ידעתי מה לעשות, לא ראיתי את הפנים שלו בגלל החושך אבל הקול שלו נשמע נחמד.

אז לצאת? ניסיתי לקום, אבל בגלל שישבתי המון זמן לא הצלחתי.

כנראה הוא שם לב שאני לא מצליחה לקום ובא לעזור לי. איזה מביך.

הוא הושיט לי יד, תפסתי את ידו והוא עזר לי לקום. כל הגוף שלי כאב מישיבה ממושכת, לקח לי כמה שניות להתיצב.

אבל אז ראיתי את הגופה שלידנו שוב היה לי סחרחורת. האיש שאיים להרוג אותי שכב על הרצפה, הפנים שלו לכיוון הרצפה ובגב שלו כולו היה דם.

"אתה הרגתה אותו?" שאלתי אותו מגמגמת ובהלם.

"כן יאללה בואי" אמר

"אבל-"

"אני יסביר לך בדרך" לא היה לי כוח להתווכח איתו אז לא התנגדתי שתפס לי ביד ומשך אותי מחוץ לחדר המצחין הזה.

אבל מה שהיה בחוץ היה לאלא ספק יותר נורא.

כל הריצפה הייתה דם. ו... גופות. גופות של ילדים מהבית ספר שלא שהכרתי.

הכובשיםWhere stories live. Discover now