הכובשים

פרק שלוש עשרה

"אני פשוט לא מבינה איך אני אמורה לזכור את כל זה!" רטנתי.

"אני יגיד לך שוב, לאט לאט את תזכרי. אבל את לפחות חייבת לזכור את הדברים הבסיסיים." אריק הסביר לי בעדינות.

"מצטערת להגיד לך, אבל כבר שכחתי את הכול." אמרתי בקול אדיש ועייף.

אריק נאנח. "אני יחזור על זה שוב. המספר 1 זה למקרה חרום, 2 זה להסעה, 3 למקרה מוות, 4 למאמן ד', 5 אמבולנס, 6 וולדר." הוא הסביר שוב. "זה ממש פשוט."

כן בטח, חשבתי לעצמי. ואז עלה לי שאלה "אם להתקשר למאמן ד' זה 4, אז למה לקח למקס הרבה זמן להתקשר עליו? והוא גם רטן על ססמאות מעצבנות." שאלתי אותו ונזכרתי בעצמי ביום הזה... זה היה לפניי יום! למה זה מרגיש נצח?

"אחרי המבצע המוצלח של מקס, הוא התלונן על זה שלכמעט לכל דבר בניו – קשר יש סיסמה, ובצדק. חשבנו על זה קצת והחלטו לשנות את זה. התלמידים האחרים לומדים את זה גם עכשיו."

"אז למה אני לא לומדת איתם?!" נוראי, עכשיו חושבים שאני מוגבלת.

"את בעצמך אמרת שקשה לך לזכור את זה." לא עניתי לא, וגם לא התכוונתי. אני לא צריכה את העזרה שלו – אני יכולה ללמוד לבד.

ובמחשבה הזאת לקחתי מידו את הספרון הדרכה והפנתי את גבי אליו. זה הצליח, והוא הלך.

בשעה הבאה למדתי את זה עד שידעתי את הכול מתוח שינה. שינסו אותי.

החלטתי גם שאני לא ילך לבקר את מקס, לתת לו קצת זמן לבד. וגם לא לשאל אותו למה שונאים אותו. אם הוא ירצה אז הוא יספר לי.

ארוחת הערב בשעה 7:30 יש ארוחת ערב. יש לי עד חצי שעה עד לארוחה.

בלי לשים לב למה שאני עושה; לקחתי את התמונה של משפחה שלי והסתכלתי בא כמה דקות ארוכות. נמאס לי לא לעשות כלום - אפילו שעבר רק יום וחצי. אני לא מוכנה לשבת ולא לעשות כלום. זהו, מחר אני הולכת למאמן ד'. ונחליט מתי כבר נתחיל לפעול.

-------------------------------------------------------

סורי אם יש שגיאות כתיב, לא היה לי כוח לשלוח קודם למתקנת שגיאות כתיב שלי (כן יש לי אחת כזאת, אין עלייה!)

פליז שימו כוכב ;) פרק הבא יעלה ב90 כוכבים!