הכובשים

פרק ראשון

הכובשים פרק1:

היום התחיל לי יחסית רגיל.

כשגמרתי להתארגן ירדתי למטה וראיתי את אמא מכינה כריך לאחותי הקטנה לורי. "בוקר טוב אמא"

"בוקר טוב חמודה איך ישנת?"

"את יודעת, שוב את אותו החלום" אמרתי את זה כאילו הכול טוב ויפה, אבל זה לא נכון.

החלום הזה רודף אותי כבר שבועות, וכל פעם מחדש אני מתעוררת שטופת זעה.

בחלום אני נראית שונה. טוב שונה זה לא המילה המתאימה, אני נראית מפחידה.

שערי החום המקורזל היה אסוף בקוקו גבוה ולא נראה מטופח במיוחד.

משהו שממש לא אופייני לי.

הייתי לבושה במכנס דגמ"ח שחורים וחולצת טריקו בצבע ירוק כהה.

(שדרך אגב ממש החמיאה לי.)

אבל הדבר המפחיד היה המבט שעל הפנים שלי.

מבט של נחישות, של לוחמת, והיה שם גם קצת אכזריות ופחד.

החזקתי ביד רובה מותאם לגודל שלי, ולא היה נראה שהפריעה לי המשקל שלו.

עמדתי מול צבא שלם. מלא בלוחמים במדים אדומים כדם.

היה ברור שאני לא יכולה לנצח אותם לבדי. אבל לא הייתי לבד היו איתי כמה...ילדים?!

טוב לא ילדים. חבורה של עשרה נערים בערך בגילאי 12-14ועשרים- ועשרים וחמש נערות שעמדו בנפרד עם מנהיגה משלהם.

ואז הצבא הגדול והמפחיד הסתער. וברגע הזה אני (האני בחלום) גם מסתערת קדימה.

והחלום נגמר.

איזה חלום נחמד, הא?

"ריילה את איתנו?" שאלה אימי בקול קצת מוטרד.

"כן כן, מה אמרת?"

"שאם את יכולה תיקחי את לורי לבית ספר איתך, אה וגם את מאחרת אז כדי שתצאו כבר."

"כן בטח. איפה אבא ותומאס?"

"אבא נסע מוקדם לעבודה ותומאס מחכה לך בחוץ עם האוטו." אה תומאס מסיע אותי לבית הספר, טוב שאמרו לי.

"יאללה בואי לורי." אמרתי ולקחתי את ארוחת הבוקר מהשולחן, ואת התיק. חיבקתי את אמא בזריזות לשלום. אבל הרגשתי שהפעם הבאה שאני אראה אותה תהיה עד המון זמן אז אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושתיזהר.

אני לא יודעת למה אני מרגישה שיעבור עוד המון זמן עד שאני אראה אותה.

כאילו, אני רק הולכת לבית ספר ויחזור עד כמה שעות.

מה עד יכול לקרות?

שנכנסתי לאוטו ותומאס התחיל לנסוע הרגשתי שיעבור זמן רב עד שאני יהיה בבית.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סליחה יצא לי פרק ממש קצר ולא ממש טוב.

אשמח שתשימו כוכב ותעקבו :)