הכובשים

פרק עשירי

47

רק עוד אחד!

48

יופי! עוד אחד את מסוגלת!

49

עוד אחד וגמרנו!

50!!! צרחתי במוחי. קרסתי על המזרן, סוף סוף לנוח! בעל כוחי כמתי מהמזרן כדי ללכת לשתות. ידי רעדו מהחמישים שקיבות סמיכה שעשיתי הרגע.

חיפשתי בעייני בקבוק שכתוב עליו את שמי. מצאתי אותו ושתית חצי מהמים בבקבוק בלגימה אחת.

הסתכלתי על לוח האימונים שהיה תלוי מעל שולחן הבקבוקים. עייני נדדו לדף שהיה כתוב עליו את שמי.

תוכנית האימונים שלי:

50 שקיבות סמיכה

50 כפיפות בטן

50 לנצ'יים

50 סקוו'תים

20 מטח

30 דקות ריצה

שלוש דקות פלנק

הרמת משקולות של שלוש קילו 20 כול צד.

נראה קל הא? אז לא, זה ממש לא קל. חייב לעשות כל דבר רצוף! זה אומר שאני לא יכולה לעשות 25 שקיבות סמיכה ואז שוב 25 שקיבות סמיכה.

אני חייבת לעשות הכול רצוף. ואפשר לעשות הפסקה בין כל תרגיל.

אבל ההפסקה גם מוגבלת. אני צריכה לגמור את כל האימון ב50 דקות! כן כן זה ממש נורא...

הספקתי לעשות עד עכשיו רק שכיבות סמיכה וכבר עבר 10 דקות.

עזבתי את בקבוק המים הלבן וחזרתי למזרן שלי. היה ממש מוזר להתאמן עם בנים.

קודם כל כולם היסתכלו עליי, וגם היה ממש מסריח מיזעה. (זה לא אני! זה הבנים!)

והדבר הכי מעצבן היה שלא היה להם קשה! כאילו, אני מתה כאן והם עושים הכול בשקט ומיומנות. טוב אולי כי הם מתאמנים הרבה יותר זמן מימני...

נשכבתי על המזרן והתחלתי לעשות כפיפות בטן.

שגמרתי, הבטן שלי שרפה ממש. אה, והיה לי ממש חם. אבל ממש ממש חם.

לצערי המזגן כבר היה על 16. נלחמתי בעצמי לא להציץ בשעון ולהתחיל סקוו'טים.

אבל לא הצלחתי לעשות את זה כמו שצריך. וקאל ראה שאני לא מצליחה ובא לעזור לי.

"צריכה עזרה?" הוא שאל אותי בקול קצת חלש.

"כן, תודה." עניתי לו מובכת, אוף. למה תמיד הם אלה שעוזרים לי? אני לא אמורה להיות הלידר שעוזרת לכולם? במקום זה הם עוזרים לי.

"פשוט תדמיני שאת באה לשבת על כיסה. ואז את עולה למלה. ככה" אמר והראה לי איך הוא עושה. שמתי לב לשרירי הרגלים שלו. וכמובן שגם לשרירי הידיים המרשימים. (הבנים היו עם גופיות, אז הידיים שלהם היו חשופות.)