הכובשים

פרק חמש עשרה

הכובשים פרק 15
"אז איך היה האימון?" שאל אותי בקריצה מקס.
"אני מתה." עניתי בציניות. אבל זה היה כמעט נכון, אני לא מרגישה את השרירים שלי!
שנגמר שיעור אנגלית, אני ומקס הלכנו לחדר כושר. להפתעתנו היה שם מאמן משגיח. בגלל מה שקרה בפעם הקודמת. לפחות הם לומדים מטעויות - חשבתי לעצמי.
"ככה זה נראה." ציחקק.
"טוב בוא כבר! אני לא אספיק להתקלח!" דחפתי אותו בחיבה. מדהים עד כמה קל לי להתחבר לאנשים. כמה שאני מרגישה בנוח עם מקס; כאילו נועדנו להיות חברים.
"טוב טוב, תחרות עד החדרים?" שאל בחיוך זדוני. "בטח, באחת... שתיים... שלוש!" והתחלנו לרוץ. מקס רץ מהר ומפחיד, עם ידים שחותכות את האוויר. אני לעומת זאת, קטנה וזריזה.
זה היה מרוץ צמוד: מקס בהתחלה עקף אותי כי אני תמיד מזנקת שניה אחרי שמזניקים. אבל הצלחתי להדביק את הקצב, עד ש... "אי!" צעקתי בתסכול. עיקמתי את הרגל; כמו תמיד. מקס לא חיכה לי – הוא המשיך לרוץ. כמו הסערה, ואני קמתי מתוסכלת ממש והמשכתי לרוץ. כן, אולי אין לי סיכוי לנצח, אבל אני לא יפסיד בבושת פנים. אני אמשיך לרוץ.
-----------------------------------
אחרי שמקס לא הפסיק להתרברב לי על שהיפסדדתי לו, הוא שאל אותי מה קרה לי שם בריצה, ואני הסברתי לו, קצת מבוישת.
יש לי סוג של בעיה בכפות רגליים. הם לא מספיק מעוקלות לביפנים, כמו שיש לכולם. קוראים לדבר הזה פלטפוס. הפלטפוס גורם לי לעקם הרבה את הרגלים- בגלל האי איזון.
יש סיבה לזה שיש לנו קשת מעוקלת לבפנים בכף רגל. בגלל שלי היא לא מעוקלת מספיק יש לי אי איזון בגוף, שגורם לי הרבה פעם פשוט לעקם את הרגליים. כן אני יודעת, מעצבן ומביך. יש לזה טיפול: שמים במקום הסוליה של הנעל מדרסים מותאמים אישית. אבל אני לא אוהבת ללכת איתם בגלל שזה כואב בכפות רגלים. העקשנות שלי גרמה לי לעוד בעיה. עמוד שידרה קצת עקום, שגורם לכאבי גב. את כל זה הסברתי למקס שהיה מופתע ממש, ואמר משהו שעדיין לא חשבתי עליו.
"אני מקווה שהפלטפוס הזה שלך לא יפריע לך שתצאי להלחם." אמר קצת מודאג; אבל מהר חזר לעצמו. "טוב בואי כבר להתקלח!" אמר בהתלהבות קצת מזויפת. נאנחתי, "טוב בסדר."
----------------
התקלחתי, והתלבשתי בבגדים שלבשתי לפני האימון. איך הם הגיעו לשירותים שלי? יש משהו שלקח מתא ההלבשה שלי בחדר כושר, את הבגדים שלי והביא אותם לפה? אנשים משועממים. מיהרתי ללכת לשיעור הבא. רפואה. מעניין מה עושים בשיעור הזה, היתענינתי.
בשיעור רפואה הקודם לא הייתי, כי הייתי בשיחה עם המאמן ד' ועוד כמה תלמידים.
יצאתי מהחדר וראיתי את מקס מחכה לי. הלכנו ביחד לשיעור. מקס הוביל אותי לכיתת רפואה. זה היה חדר מלבני בגודל בינוני, עם מעגל של כיסאות בהמצע החדר. ליד היה כמה ארונות ואביזרים. יש לי הרגשה שאני עומדת לאהוב את השיעור הזה. חשבתי לעצמי בגיחוך. תמיד אהבתי דם. ואני תמיד אוהב דם. לא יודעת למה, אבל יש לי דחף מוזר לדם מאז שאני קטנה. אמא שלי תמיד אמרה שזה הגיע מהצד של אבא שלי. דחפתי את המחשבה על אבא שלי וחזרתי להווה.
די. הוא מת. ואין לי שום דבר לעשות בנידון, רק להמשיך הלאה בחיים.
אני ומקס התישבנו בשני כסאות במעגל. דקה אחרי כך קאל הגיע, ישב ליד מקס ונתן לו כיף. לידי התישב זאק. כשכולם התישבו בכיסאות, המורה עמד והתחיל לדבר.
"לכל מי שלא יודע, אני כריס." הוא הסתכל עלי במבט בוחן. הבנתי שהוא התכוון אלי.
"אתמול למדנו חבישה פשוטה, מי שלא היה בשיעור אני אשלים לו בסוף ארוחת הצהריים. אחריות שלכם להגיע. לעינינו, היום נלמד איך עושים חוסם עורקים, ומתי עושים." אמר וישב בכיסאו. והמשיך לדבר. "אנחנו עושים לרוב חוסם עורקים באמצע מבצע או מלחמה. במילים אחרות, שאין לנו זמן לבדוק את חומרת הפצע. וזה קורה המון במלחמות." הוא נתן לנו לעקל את דבריו והמשיך לדבר. "במצב כזה אנחנו נעשה חוסם עורקים. אבל מה זה בעצם חוסם עורקים? משהו יודע?" כמה ילדים הרימו ידים, ואני בינהם. שמעתי את תומאס כמה פעמים מדבר על הדברים האלה, בעיקר שחזר ממשמרות של מד"א.
"כן לידר?" כריס נתן לי רשות דיבור. "חוסם עורקים זה משהו שחוסם את זרימת הדם. כמו חולצה קרוע למשל, שקושרים אותה מעל לפצע חזק ומכנסים לקשר מקל ואז מסובבים כמה סיבובום. עד שזרימת הדם נעצרת." עניתי בביטחון.
"יפה מאוד, אז שמעתם מה זה חוסם עורקים ואיך עושים אותו, אבל אני סבור שאתם עדיין לא הבנתם בדיוק איך עושים את זה. אז אני אדגים. יש מתנדב?" שאל כריס. והתלמידים התחילו להתלחשש, האם הם רוצים שהוא ידגים עליהם?
"אף אחד לא רוצה? טוב אז אני אבחר." אמר והטיל אימה על כולם. נראה שזה ממש שיעשע אותו. "יאללה בוא קאל." אמר. נראה היה שלקאל לא היה אכפת. הוא רק משך בכתפיו. והלך עם הכיסא מול כריס. כל הנערים בכיתה התקבצו מסביב לראות.
"אני משתמש כרגע בתחבושת רגילה, כמו שאמרה לידר מקודם: אפשר להשתמש בהמון דברים." הוא הניח את התחבושת על רגלו של קאל והצליב את שתי הקצבות של התחבושת. לאחר מכן הוא קשר קשר רגיל. "אחרי זה אני מתחיל פשוט לסובב את התחבושת מסביב לרגלו. תזכרו, הכי חשוב – שיהיה חזק. לא משנה כמה זה כואב למטופל. אני עכשיו לא יעשה הכי חזק מפני שאין צורך בכך." כשגמר לדבר כבר רוב התחבושת היתה מסובבת סביב לרגלו של קאל. מעניין אם כואב לו... "זה כואב קאל?" הקדים אותי נער שלא הכרתי.
"לא כל כך." ענה קאל, וכמה נערים גילגלו עיניים.
"עדיין לא הגענו לחלק הכואב קאל. עכשיו אני לוקח מקל כל שהוא," אחד הנערים הביא לו מקל, והוא הניח אותו על התחבושת. אחר כך קשר עוד קשר סביב למקל.
"עכשיו זה החלק הכואב. מסובבים את המקל כמה שיותר סיבובים. או במילים אחרות עד שיעצור הדימום. במצב שלנו אין בכלל דימום אז אני אסובב רק שלוש סיבובים." הסביר כריס, וסובב שלוש סיבובים. "טוב עכשיו זה באמת כואב." אישר קאל.
"והשלב האחרון, לקשור את המקל שלא יזוז. וכמובן שלהזעיק עזרה כמה שיותר מהר כדי שלא יצטרכו לכרות את הרגל למטופל." הסביר כריס.
"וזהו, עכשיו אתם תתחלקו לזוגות ותתרגלו את זה. קאל בגלל שאין לך זוג אתה תהיה איתי." אמר, וכולם שבו למקומם. מחכים לקבל את האביזרים כדי לעשות חוסם עורקים אחד לשני. נראה היה שהבנים כבר ממש מחכים להתחיל. או יותר נכון להכאיב לחבר שלהם. בנים... חשבתי לעצמי בגיחוך.
כריס עבר בין הזוגות וחילק תחבושת ומקל לכל זוג. אני ומקס היינו זוג.
"אז מי ראשון?" שאל מקס. וחשבתי, אני חייבת להחזיר לו על התחרות הכושלת שלי היום.
"אני עושה לך ראשונה." עניתי בחייך מתגרה, ומקס הסכים.
הוא הניח את רגלו על הכיסא שלי והפשיל את המכנס. השתדלתי לא להיגעל מהשיערות שברגלו. מה? זה מגעיל!
לקחתי את התחבושת והתחלתי לבצע את השלב הראשון. מקס פשוט שתק. כאילו הוא לא רוצה לתת לי את הסיפוק. טוב אנחנו עוד נראה. חשבתי לעצמי ולקחתי את המקל, בשביל להתחיל את השלב השני. התחלתי לסובב את המקל ומקס נאנק. חייכתי לעצמי, יש!
וביצעתי את השלב האחרון. "נראה לי עשיתי טוב." אמרתי קצת לעצמי וקצת לכריס שיבדוק. והוא שמע ובא. " הנה בנים, תראו איזה עבודה טובה עשתה גברת לידר למקס." אמר בהתפעלות. וגאווה מילאה אותי. זה בערך הפעם הראשונה בחיים שאני מצליחה לעשות משהו כמו שצריך. "טוב עכשיו תורי!" הזכיר מקס. וראיתי שכבר הוריד את החוסם עורקים. נאנחתי, הוא כזה עומד להחזיר לי עכשיו. אבל עמוק בתוכי שמחתי, סוף סוף יש לי חבר ש... שקצת דומה לי. לתחרותיות, לצחוקים, לאי פחד, ולנינוחות. הנחתי את הרגל שלי על הכיסא שלו. וידעתי, שסוף סוף אני נמצאת במקום שמתאים לי.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סוף סוף עוד פרק!

דרך אגב כל מה שכתוב על פלטפוס זה נכון. לי יש פלטפוס. וגם כל מה שכתוב על חוסם עורקים זה נכון וממש שימושי בעיקר בתקופה שלנו היום!

פרק הבא יעלה ב125 כוכבים.