אור

פרק 1 - מְקוֹר הַבְּרָכָה

בס״ד

״אֵצֶל הָעוֹלָם
אֱמוּנָה הוּא דָּבָר קָטָן
וְאֶצְלִי אֱמוּנָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאוֹד.."
(רבי נחמן מברסלב - שיחות הר״ן)

***

ציוצי הציפורים נשמעו בכל מקום. למעלה, למטה וגם בצד. הרוח הנעימה הכתה על פניי וגרמה לשיערי להתנופף. כמה שיערות נכנסו אל עיניי ואל פי ואיבדו את מקומן בעוד השמש קופחת על עורי השחום. הרגשתי אותה בכל מקום. את השמש. בעיקר בנשמה שמתחילה להתמלא לה בזמן האחרון. ישבתי שם לבדי אבל הרגשתי ביחד יותר מתמיד. אלה היו הימים האחרונים של הקיץ והמעיין היה ריק. המעיין האהוב עלי בהרי ירושלים. חום וירוק ביחד וכל מה שאני אוהבת. ומים. הרבה מים שעושים לי טוב לנשמה. השקט הזה תמיד עושה לי טוב ובזמן האחרון אני צורכת אותו יותר מתמיד.

רגליי הדקות בתוך המים ואני רק נהנת מהשתיקה הזו ומרעש הציפורים.
כל חיי דאגתי להיות לבד עם עצמי לפחות פעם בשבוע. אהבתי את הלבד שלי ובירכתי אותו בכל רגע נתון, אבל בזמן האחרון הוא הפך לביחד. נכנס לי מישהו לנשמה והוא חדר לכל מקום אפשרי. לכליות, לריאות, לוורידים, בעיקר ללב. הייתי הולכת לבד עם עצמי ברחוב אבל עדיין היה שם מישהו. והוא האיר לי את החושך שחייתי בו שנים. הוא האיר בי מקומות חשוכים שהיו בתוכי ולא עזבו. אני לא יודעת איך זה קרה. עד היום אני עם שאלות ותהיות, לא מוצאת תשובות לאור הזה שחדר לתוכי. כבר התרגלתי לכלום הזה שבחומר אבל זה פשוט שבזמן האחרון נמאס לי ממנו וחיפשתי תשובות. ולא היה בהן הגיון. לא היה בתשובות האלה הגיון אבל היה בהן משהו אחר. נעים יותר ופשוט יותר. הלב שלי פשוט המשיך לרדוף אחרי הבית הזה שמצאתי למרות שלא הבנתי ממנו כלום. לא הבנתי כלום. אבל הרגשתי. וזה הספיק בשבילי. ונסחפתי אחרי האור הזה.
יש ימים שאני מחפשת אותו כי פתאום הוא נעלם לי. צריך לרצות אותו ולחפש. לחפש משמעות כדי שהאור הזה יבוא. אז כשהוא נעלם לי אני לפעמים בורחת ולפעמים מחפשת. זה התמודדות שקשה עלי אבל אני יודעת שבסוף זה משתלם לי. כי הלב שלי מלא. הריק הזה שהיה בו התחיל להתמלא והפעם באמת. לא בעזרת אוכל ולא בעזרת מועדנים וגברים חסרי משמעות. הוא התחיל להתמלא בעזרת משהו אמיתי וכבד יותר מהכל.

שנים שחיפשתי אותו. לפעמים חשבתי שמצאתי ואז הבנתי שזה רק מועדון חדש בירושלים וחסר בו אור. הרבה אור. כולם שם היו כבויים וגם אני. העיניים שלהם היו עצובות למרות שהם היו שמחים. ואז הבנתי שהכל זה תחפושות וגם אני מחופשת. והמועדון הזה לא שווה כלום וגם הנרגילה לא ממלאה בתוכי כלום. רק הורסת לי את הריאות. ואני לפעמים חוזרת ולפעמים הולכת. מחפשת ותוהה אולי זה השתנה ואולי הפעם כן אמצא שם את האור, למרות שכבר הבנתי שהאור הזה בתוכי והוא הרבה יותר גדול ממה שהכרתי עד היום. הוא ממלא אותי במין אופוריה מוזרה שמחזיקה לי לחיים שלמים. וזה שווה הכל. כולם מסביבי הולכים ומחפשים משמעות. כבויים. בטוחים שהסטורי הזה ימלא אותם עוד ויהפוך אותם לשמחים. בטוחים שהמסעדה הזו הפעם תסדר להם את המוח ואת הראש המבולגן אבל חוזרים משם יותר כבויים מבהתחלה. וגם אני חשבתי ככה. הייתי בדיוק איתם והעלתי את הסטורי הזה שחשבתי שיעשה לי טוב לנשמה. והימים עברו וזה לא מילא כלום. זה עדיין לא ממלא. ולא משנה כמה מחפשים מסעדה טובה יותר זה פשוט לא זה כי זה לא זה. זה אחר. זה לא אמיתי. זה הכל מניירות שמלאות בכלום ובשום דבר שמלא בהכל של חומר רציני. חומר יותר גרוע מהסם הכי חזק שהבדואים מוכרים. חומר ריק. חומר שממלא אותך בריקנות בלתי נגמרת אז לוקחים ממנו עוד כי אולי הפעם הוא ימלא את הנשמה שכבר עייפה, אבל אז היא מתרוקנת יותר מאתמול. וזה סרט שלא נגמר. זה עדיין סרט שלא נגמר ועליי זה כבר נמאס. אז הלכתי לחפש משמעות ומצאתי אותה אחרי שנים של ריקבון בתוך עצמי ובתוך המועדון המסריח הזה בקצה של ירושלים. מצאתי שם את האור שלי. האור הכי חזק שקיים שממלא את הנשמה והפעם באמת. מצאתי בין כל האשפה המלוכלכת את בורא עולם. את אלוקים. את אבא שלי הגדול ואת הקדוש ברוך הוא.
תקראו לו איך שאתם רוצים. לי זה ממש לא אכפת. אני מצאתי אותו. והוא אותי. ומהיום אנחנו בלתי נפרדים למרות שלפעמים אני בורחת לו והוא לי. משחקים מחבואים ומנסים לראות מי ימצא ראשון את עצמו. ובזמן האחרון הוא באמת נעלם לי אחרי שמצאתי אותו. וזה גומר לי את הלב כי האור שלי כבר פחות פה ואני לא מצליחה לתפוס אותו. זה מלחמה מבוקר עד ערב וזה עבודה יותר קשה מלהנדס בניין בתל אביב הישנה.
זה לחפש דבר אחד טהור ואמיתי בין כל הריקבון הזה שמעלה עובש ואבק. זה לחפש אור אמיתי בין מלא זיופים בפאבים שלא נגמרים. זה לנסות לנשום כמו אתמול ולא כמו שלשום. כי שלשום זה הישן והאור המזויף, ואתמול זה החדש והאור שנעלם בין רגע. איפה הוא? לא יודעת. פתאום הוא נעלם ואני רק מתפללת שיחזור שוב. בלעדיו זה כלום. בלי מלך מלאכי המלאכים שסלל לי את הדרך המדויקת אליו ואז גרם לי לאבד את המסלול. אני לא יודעת למה הוא עשה את זה. אבל המשחק הזה של מחבואים כבר נמאס עלי. מיציתי אותו מהר מידי. לא כיף ככה בלי האור שלי.