אור

פרק 2 - חֲלוֹם

בס״ד

״ מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ חֲלוֹמוֹתָיו,
יִכְתּב אוֹתָם בְּפִנְקָסוֹ וְאֶת הַיּוֹם וְאֶת הַשָּׁעָה וְאֶת הַמָּקוֹם.״
(ספר המידות - רבי נחמן מברסלב)

***

יש לי חלום. פעם הוא היה ריק מידי. סתם חלום של עוד נערה מתבגרת. להשיג את הבחור הכי חתיך בעיר שיפנק ללא הרף. לקנות את זה ואת זה וגם את זה ולהיות מאושרת. בכאילו. מבחוץ. העיקר שיחשבו שאני מאושרת. מה זה משנה מה אני מרגישה? אני לא העניין פה. הם העניין. התגובות והמבטים והחיים. עלק חיים. פעם היה לי חלום שכולם יראו. שכולם יגיבו ושכולם יתייחסו. היום יש לי חלום להשאיר את הכל לעצמי. את הגוף ואת הנפש. את הכל. זה רק אני מול בורא עולם. מה הם קשורים אלה? מי מכיר אותם בכלל?
יש לי חלום. והוא פשוט כזה. סיגריה בשקיעה עם החצי השני שלי ועם בורא עולם. עם הסיגריות אני רוצה להפסיק אז אולי את זה נוריד. נשאיר את זה אני, החצי שלי, ובורא עולם. שלושתינו. רק אנחנו וזה מספיק. מה צריך יותר? והחלום הזה בכל יום מקבל משמעות גדולה יותר. בכל יום הוא גדל ונהפך למשמעותי יותר אבל היום אני בכלל לא בטוחה שהוא יקרה. יותר מידי טומאה וזה לא מתאים עם הקדושה שאני רוצה. חזרתי אתמול בשתיים בלילה ובכיתי לכרית. מי בכלל רצה את המסיבה הזאת ומי בכלל רצה ללכת ככה חשוף? מי בכלל רצה את המזמוזים האלה עם הבחורים ואת השאטים הצורבים? לא רציתי. זה הכל היה רק כדי להראות לליאור שאני עדיין אותה אחת שהוא מכיר. שלא קרה לי כלום. שבכלל לא השתנתי. אבל למען האמת רציתי להראות בעיקר לעצמי שאני אותה אחת. שאני עדיין אור בן-לולו המשוגעת שמרימה את כל הרחבה של הריקודים באוויר. אבל כנראה שהשתנתי. כי בכלל לא נהנתי אתמול. לא הרמתי את הרחבה באוויר ולא רקדתי עם חיוך. רק התמזמזתי מידי פעם עם כמה בחורים כדי להגיד לעצמי שלא קרה לי כלום, שהחיים שלי אותה חיים. וגם קצת השתכרתי. ממש קצת. רק 20 שאטים. זה מספיק בשביל לשכוח את בורא עולם? כנראה שלא, כי הרגשתי אותו בכל שאט חזק יותר, אומר לי שזה בכלל לא יעזור לי, ששום דבר כאן לא יעזור לי. מה שאני מחפשת לא נמצא פה. הוא נמצא רחוק משם. רחוק שנות אור. אז יצאתי החוצה כשראיתי שהנחמה לא מגיעה ושאני נגעלת מהכל ובעיקר מהחיים האלה. ישבתי שם בחוץ וחיכיתי שחברות שלי יחליטו לחזור. לא בכיתי. בכלל לא. חיכיתי לכרית שלי שתחבק אותי חזק. אז הגעתי הביתה אחרי זמן המתנה ארוך מידי וישר עליתי למעלה, נכנסת עם הבגדים והאיפור למיטה, בוכה לה ובוכה לאלוקים.

מה אתה רוצה ממני תגיד לי? מה זה כל החיים האלה? מה זה השקר הזה שאני חיה בו שנים? למה אתה מביא לי את ליאור ואת עצמי דווקא עכשיו? למה דווקא עכשיו הם מגיעים וגורמים לי להרהר בעצמי ובדרך הזאת? אומרים שזה נסיון, שלפני שרוצים לעשות חסד עם האדם מביאים לו נסיון, לראות אם הוא רציני ואם הוא עומד בזה. כנראה שזה נסיון. ואם זה נסיון אז לא עמדתי בו. ניסיתי לחזור לחיים הישנים שלי אבל ראיתי שזה בכלל לא הולך. מה אתה רוצה ממני? מי בכלל ביקש ממך שתכניס אותי לכל הבלאגן הזה? היית משאיר אותי ככה. בחיים הרגילים שלי. עבודה, ים, מסיבה, שינה גרועה ועוד עבודה. למה היית צריך להכיר לי אותך? למה היית צריך להגיד לי מי אתה ולהראות לי את האור שלך? עכשיו אני כבר לא יכולה לברוח ממנו. הוא רודף אותי לכל מקום אפשרי גם כשאני בורחת מעצמי. אוף. אני רוצה אותך. אני רוצה אותך הכי קרוב שיש אבל באותה מיד אני רוצה שתתרחק ממני כמה שיותר. שתשכח ממני. שתעבור למישהי אחרת. שתאמלל אותה.