אור

לא יודעת

השמיים לא מפסיקים לבכות. גם הם עוד לא עיכלו שהזמן ככה חלף. שהזמן רץ.
כי שוב אדון הסליחות. איך זה כבר הגיע? הסיגריה עדיין כל כך טריה. מריחים עוד את הריח שלה. אפילו לא הספקתי לכבות אותה מאותה שבת. הריח שלה עדיין עומד לי על האף. והבדים של הסוכה עוד רטובים מהגשם העצןב של של אחרי החגים. הכל עדיין כאן. עומד. לא זז. הכל עוד מחכה למשהו. לא יודעת למה. לא יודעת למי.
אבל הכל עוד פה. וגם הסליחות חזרו. מרגיש כאילו אני באותו ערב. באותו חודש. כאילו הכל פשוט פה. לא זז. נשאר במקום אבל גם רץ בקצב 3:30 לקילומטר. טס לי מול העיניים. לא עוצר לרגע. כאילו כולם ממשיכים אבל כולם עוצרים. מרגישה במרתון שיצאתי ממנו מקום אחרון. הפסדתי. כולם מקדימה ורק אני מאחורה. כולם ממשיכים. מחייכים.
והפייטן פה בלילה לא מפסיק להתפלל. האוויר כבר מתחיל להיות נעים. הכל מרגיש כל כך טבעי אבל כל כך זר. הסיגריה בחוץ יותר קורצת לי כי הפיוטים פה מזכירים יותר מידי דברים. מחזירים הכל לאחור. גורמים לי להבין שזה לא חלום. שהסיגריה כבר מזמן נשרפה וצריך אחת חדשה. היא לא הספיקה ל 11 חודשים. חשבתי שעבר בסך הכל יום אחד אבל לבנתיים עישנתי כבר 10 פקטים. הכל התחסל. לא נשארה קופסא אחת. מלברו גולד. בדיוק כמו שהוא מעשן. בדיוק כמו שהוא אוהב.
זה מזכיר לי אותו אבל משכיח אותו. הכל זר ומוכר בו זמנית. שוב הסליחות האלו ושוב שישי ושוב הבישולים לשבת. חלה עם מטבוחה. קבוע. חוזרת מהעבודה ודופקת 2 כריכים כאילו לא אכלתי חודש. זה מזכיר לי קצת את הימים שלפני. את הימים שהכל היה פה וורןד. שלא היו יותר מידי פרחים שנבלו. המטבוחה חריפה בדיוק במידה הנכונה והחלה רכה. השירים של אייל גולן ברקע. ישנים כאלה. מזכירים בית.
אבל הכריך נגמר והמציאות חוזרת. ושוב הוא לא פה. ושוב הכל השתנה. כל הימים השתנו. כל החיים השתנו. הבית אותו בית. השכונה אותה שכונה. יש אנשים קצת חדשים אבל כולם נשארו. ורק אצלי יש בלאגן.
השמש זורחת כל יום אבל אני לא. יום אחד חיוך וקריצה לכל גבר שעובר ברחוב. קצת פלרטוט כדי להקליל את האווירה ועוד איזה צחוק מתגלגל ויום אחרי נשיכת שפתיים ברכב. באמצע הלילה אחרי שברחתי מהסליחות האלה כמו שניסיתי לברוח מהחיים למרות שזה לא עבד כי הזמן רץ ולא מחכה לאף אחד, אז הדמעה מתייבשת ואני עוצרת את הבאות בתור.מתאפקת. כי החיים מאלצים אותי לחייך.
אז אני מדליקה עוד סיגריה. נוסעת לבית. חוזרת למציאות. לא לוחצת על הגז. לא מצליחה ולא רוצה. מעדיפה להישאר על הכביש המהיר, לפחות כשאני עליו החיים עוצרים. אין עבודה ואין חיוכים מזויפים ואין אף אחד סביבי. רק ללחוץ על הגז והברקס. לעקוף מידי פעם מישהו ולצפור לאיזה אחד שחושב שהכביש של אבא שלו.
אבל אז הפליליסט שלי מחליט לשים אדון הסליחות, להזכיר לי שוב שעברה כמעט שנה. ששוב החגים חוזרים ושוב סוכות ושוב שמחת תורה ושוב דפיקות לב. כי המקום שאני הכי אוהבת הפך למקום הכי מפחיד. למקום שמזכיר לי את התופת. למקום שהפך לי את החיים. שהפך לכולנו את החיים.
אז שוב שרים בן אדם מה לך נרדם. כי כנראה נרדמנו כשניסינו לאהוב. כנראה נרדמנו כשניסינו לחייך. נרדמנו כשמישהו היה צריך עזרה ברחוב ונרדמנו כשמלמעלה צעקו לנו להפסיק לשנוא. כנראה נרדמנו בשמירה.

*

הלב שלי שבור, אין לי עוד מה לכתוב.