אור

פרק 6 - שָׁוַארְמָה בְּסִבּוּב

״ הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם?״
(רבי נחמן מברסלב)

*

שיחה נכנסת. אפיק. וואלה יכולה להתרגל לזה. שיתקשר כל יום. כל שעה. אני עונה לו בציפיה.

״תודה על אתמול.״

אני גומעת את רוקי. הוא תפס אותי בדיוק בכניסה לחניה של הקניון. אני נוסעת ללא מטרה. לא מצליחה בכלל להתרכז בחניות הפנויות. ״בכיף,״ אני ממלמלת. שוב לידו אני אור הביישנית. או השקטה. מה קורה לי?

״איך הייתה המשמרת? קשוחה?״ הוא מתעניין במשמרת של מוצאי שבת, מתי שהחלפתי אותו.

״פסארה,״ אני מגחכת.

״תשבעי.״

״כן...״

״מה, למה?״

״פתאום נכנס שולחן של איזה 40 איש וכל המסעדה התמלאה, היה חרא משמרת נשבעת לך.״

״וועליה, מתנצל, חיים שלי שהשארתי אותך לבד.״

אני גומעת את רוקי שוב. הלב שלי הולם בחוזקה מהמשפט הזה שלו. ״הכל טוב, שטויות,״ אני מסננת בשקט.

״את עובדת היום?״

״כן.״

״יופי, כפרה. אז נראה אותך,״ אפיק מסכם את השיחה ואני שוב גומעת את רוקי. אני תמיד עושה את זה במצבי לחץ או התרגשות.

״בעזרת השם.״

אנחנו מנתקים את השיחה ואני נכנסת לקניון, חושבת רק עליו ומריצה את השיחה הקצרה הזו בראשי. שוב ושוב. המשמרת מגיעה ואני נכנסת לעבודה עם חיוך. אומרת שלום לכל החברים ומתחילה למלצר. המסעדה ריקה. זה השעות הכי ריקות שלה. ארבע בצהרים. אחרי עשר דק שאני רואה שאין את מי למלצר אני יוצאת החוצה לסיגריה. אפיק עדיין לא פה. נהוראי האחמ״ש בוקר אמר לי שהוא אמור להגיע כל רגע. אני מתיישבת על הכיסא בחוץ ומדליקה את הסיגריה. ואז מזווית העין הוא מגיע. אני רואה אותו הולך לכיווני. הוא לבוש בג׳ינס שחור, טריקו שחורה ונעל שחורה של עבודה. הכל שחור ורק הכיפה לבנה. יפה כזו וחלקה. הוא מחייך אלי חיוך קטן ואז מגיע אלי. ״חיים שלי,״ הוא ממלמל ומתיישב מולי. הוא לא מחבק אותי. הוא התחיל לשמור נגיעה ועל זה אני מעריצה אותו. כי בזמן שהוא מצליח להתקדם אני נשארת תקועה. יום ככה יום ככה. אני מביטה בו לרגע ומכווצת את גבותיי. הוא חיוור. האף שלו אדום והוא נראה גמור.

״מה יש לך?״ אני שואלת. ״אתה נראה על הפנים.״

״אל תשאלי..״ הוא ממלמל לי בקושי ונאנח. גם הקול שלו נשמע גמור.

״מה יש?״

״וואלה אין לי מושג. קמתי עם חום וכאבי ראש של החיים.״

״וועליה, לקחת כדור?״ אני שואלת בדאגה. הוא נראה פשוט נורא אבל איכשהו הוא עדיין חתיך ומושך אפילו יותר מתמיד. שיערו פרוע והוא מעביר בו יד, מנסה לסדר אותו כמה שאפשר.