אור

פרק 7 - אַהֲבָה אַחֶרֶת

בס״ד

״יֵשׁ עִנְיָן שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה״
(רבי נחמן מברסלב)

*

מודה אני. נטילת ידיים. צחצוח שיניים. ברכות השחר ונס קפה עם עוגיה שאמא הכינה אתמול. עוגיה טעימה כזאת. שמזכירה לי את הימים של החופש הגדול אצל סבתא. שעוד היינו ילדים והיינו אצלה ימים ולילות. משחקים מחבואים בשיא החום ואז נוסעים לבריכה העירונית. גם רוי לפעמים היה מצטרף אלינו. הוא היה תמיד בן בית. הולכים לבריכה. אבטיח. מנגו. והעוגיות של סבתא. אבל כבר אין חופש גדול וכבר אין מחבואים בשיא החום. יש רק את העוגיות של אמא עם המתכון של סבתא. ונראלי גם אין את רוי.

אני פותחת את הסידור ומתחילה להגיד ברכות השחר אבל הראש שלי לא שם. אני נזכרת שוב ושוב ברוי. בשווארמה של אתמול שכמעט ולא אכלתי ובנשיקה שכמעט והייתה עם רוי. עם החבר הכי טוב שלי. אם ליאור ישמע על זה הוא ישתגע. אני יודעת. אני משתגעת מזה.
מה הקשר? בחיים לא חשבתי שלשם הוא חותר.
אני מסיימת להגיד ברכות השחר בקושי רב וסוגרת את הסידור. אני נכנסת לווצאפ ועונה על כמה הודעות שפספסתי ואז שוב אפיק עולה לי במחשבות. בסך - הכל יום אחד לא ראיתי אותו אבל זה מרגיש כמו נצח. אני נכנסת לצ׳אט איתו לראות אולי הוא שלח לי הודעה ואז אני רואה איזה פתטית יצאתי. כל היום הוא במחשבות שלי. אני מתלבטת אם לשלוח לו הודעה, להתעניין איך הוא מרגיש. מחר האזכרה של דוד שלו ובטח הוא מפורק. אני נכנסת לסידור עבודה לראות מתי הוא משובץ. הוא עובד איתי היום ערב. אחמ״ש. אני שוב חוזרת לצ׳אט שלי ושלו. מתלבטת אם לכתוב לו הודעה ושוב הפחד עוצר אותי. הוא מחובר. אני מתנתקת. באלי להרביץ לעצמי. אני מכבה את מסך הטלפון ולאחר דקה נשלחה לי התראה של המייל. אני מכווצת את גבותיי. חוץ מפרסומים והורדה של הוראת הקבע של המאמן שלי שאצלו אני מתאמנת קבוע, אין לי כמעט התראות של המייל. אני נכנסת להודעה. מכון וינגייט. לפני כחודשיים נרשמתי ללימודי כושר. יש לי חלום לפתוח סטודיו קטן של כושר. משהו ביתי ומקצועי. עוד שבועיים הלימודים מתחילים וזו הייתה הודעת תזכורת. אני מתרגשת כשאני רואה את ההודעה כי פתאום אני מבינה כמה זה קרוב.
שוב אני חוזרת לחשוב על אפיק ושוב על רוי וככה במשך שעה שלמה. אני מתלבשת בטופ שחור וטייץ ארוך תואם ומביטה בגופי דרך המראה. אוהבת מאוד את מה שאני רואה. גוף גיטרה. שומן איפה שצריך. בדיוק במידה הנכונה. ועבדתי על הגוף הזה הרבה עד שהגעתי להיות שלמה איתו. והיום זה דרך חיים בשבילי. ספורט. זה מה שמרים אותי. עושה לי טוב. אני מתלבטת לרגע אחד אם לצאת ככה עם הטופ מהבית אבל אז אני נזכרת בשיעור ששמעתי לפני כמה ימים של הרב שניר גואטה. הוא אמר שאם אישה רק הייתה יודעת מה זה עושה למעלה בשמיים הצניעות שלה, ההשתדלות שלה, היא הייתה מתלבשת בצניעות כל היום. ואני יודעת שאין כמו הצניעות. לשמור את זה שלי. לשמור את זה אצילי ויפה. לשמור את זה כמו על יהלום יקר. כמו ארון הקודש.
ואני עדיין לא שם, אני יודעת. יש לי עוד דרך ארוכה אבל הרב אמר שגם צעד קטן לבורא עולם זה צעד. אז החלטתי לעשות את הצעד הזה ושמתי עת עצמי חולצה, לפחות לא ללכת עם טופ חשוף. מה זה בשביל בורא עולם? לא יודעת. הרב אמר שזה הרבה בשבילו. בשבילי זה קצת מרגיש חסר תועלת, אבל זה צעד. קטן מאוד אבל לפחות הוא קדימה ולא אחורה. אני לוקחת את המפתחות של הבית ויוצאת לאימון. המאמן שלי נמצא במעלה אדומים, עשר דקות הליכה מהבית שלי. אני מכניסה את האוזניות לאוזניי ומפעילה שירים שיעבירו לי את ההליכה.
אני מגיעה לנאור, המאמן שלי. בן דוד של רוי. כולם פה משפחה בעיר הזאת. אני נכנסת לחדר שמתחת לבית שלו וגומעת את רוקי כשאני רואה שנאור הוא לא היחיד שנמצא פה. גם רוי פה. אין לי מושג מה הוא עושה פה. הוא גם מתאמן אצל נאור אבל הוא תמיד מתאמן בערב. בשעות האלה הוא בעבודה בדרך כלל. הוא עדיין לא הבחין בי. אני נכנסת בשתיקה, מניחה את הדברים שלי ומורידה את החולצה, נשארת עם הטופ מול נאור ורוי. הם עדיין לא שמים לב אליי. הם יושבים מול המחשב ומדברים. הקדמתי בחמש דקות. נראלי שאני אצא לסיגריה.