{1} Scars ❦ צלקות

פרק 2

הגעתי הביתה, ברגע שנכנסתי חלצתי את נעלי
התקדמתי לכיוון הסלון של הבית.
ומה שחיכה לי שם, ליתר דיוק מי שחיכה לי
שם, העמיד אותי דום.
והכל צף חזרה ונישמותיי נהיו כבדות, התקף בדרך.
"היי, קים" הוא פצח פיו.
"קווין"
❧ ❦

"קווין" זאת המילה היחידה שהצלחתי להגיד
בין הנשימות הכבדות, בין הגוף הרועד
שמאיים לקרוס על הריצפה בכל רגע.
הרגשתי דמעות מעקצצות ושורפות בעיני
אבל אף דמעה לא ירדה, לא הצלחתי לבכות.
למרות שכן רציתי, כדי להשתחרר.
אבל גם לא רציתי, כי לא, אני לא אתן לו
הסיפוק הזה של הדמעות, את הסיפוק
שהוא הצליח לפגוע בי, לחלל אותי, את נשמתי
ואת גופי.
"קים" קולו רעד, ממה רועד, ממה הוא חושש
אחרי הכל הוא זה שפגע בי, לא אני בו.
אני צריכה לבכות, לא הוא.
"תלך" אמרתי בנשימות כבדות ופחד.
"קים" הוא שלח את ידיו לאחוז בי, אך מיד
הלכתי אחורה, נרתעתי, פחדתי ממנו כמו מאש.
"אמרתי, תלך" אמרתי בשיניים חשוקות.
הפעם החלטתי שאני לא נכנעת.
אזרתי אומץ, נשימותיי נעשו סדירות מרגע לרגע.
"קים" עוד פעם קים, עוד פעם.
השם שלי כבר נשמע מחולל בין שפתיו.
הוא מחלל כל דבר טהור בי.
"קים, קים. די כבר, די.
אני שונאת אותך, אני שונאת אותך.
השנאה שלי כלפיך זורמת בעורקים."
פשוט צעקתי, צעקתי.
"אני יודע שזה מאוחר מידי, אבל אני רוצה
להתנצל"
"להתנצל.." אמרתי בחיוך ציני
"להתנצל הוא אומר לי. ועוד שזה מאוחר מידי.
תגיד לי אתה נורמלי? אתה בא אלי, לבית שלי
אחרי פאקינג 6 שנים. 6 שנים מזויינות
שבגללך אני סובלת." עוד פעם צעקתי.
וקולי נשבר במילים האחרונות.
והמשכתי "אתה בא אלי אחרי 6 שנים.
ומתנצל. אתה פאקינג אנסת אותי בזמן שיש
לך חברה ולא סתם חברה את החברה הכי טובה שלי. בגללך איבדתי גם את החברה שלי
וגם את התמימות שלי, את הכל.
אם אתה חושב שאפשר לסלוח על דבר כזה
תקח את הרגליים שלך ופה לאישפוז"
צעקתי שוב, והטחתי הכל, הכל.
והדמעות לא איחרו לצאת, למרות שהדפתי אותן.
"קים"
"תפסיק כבר לקרוא לי קים, תפסיק.
אני לא סולחת לך, אני שונאת אותך.
ואני רוצה שתחיה עם זה על המצפון שלך.
על זה שאנסת את החברה הכי טובה שלך
בזמן שאתה יוצא עם מישהי."
ובזה הוא יצא מסף הדלת.
הרגלים שלי לא יכלו להחזיק אותי יותר, נפלתי.
התמוטטתי על הריצפה ופשוט בכיתי, בכיתי
כל כך. ייבתי על הריפצה והבנתי כמה כואב לי.
כואב לי בלב, כואב לי בנפש, הכל כואב כל כך.
אני רק רוצה שיבוא האיש הזה ויעזור לי להתרפא.

בדרך כלל כשהייתי נערה וכאב לי ככה
הייתי לוקחת מחדד ושוברת אותו, לוקחת את הסכין וחותכת את הידיים ואת הרגליים.
חתך, חתך ועוד חתך.
אבל עם הזמן למדתי שזה לא הפתרון, זה אולי
פועל כמו אלכוהול או סמים, מתמכרים ושוכחים.
אבל, זה רק עושה גרוע יותר.
אבל יום אחד החלטתי שאני
מפסיקה עם זה, מרסנת את עצמי.
אחרי ההחלטה הזאת הלכתי לפסיכולוגית
שאיתה אני מדברת עד היום והפכה להיות
כבר חברה שלי.
באותה מידה גם הלכתי לטיפול רגשי
ולקבוצת תמיכה ששם פגשתי את טארה.
ולמרות הכל, למרות הקושי עדיין הצלחתי
ולאט לאט יצאתי מזה ואני מרגישה הרבה יותר
טוב, מלבד הסיוטים שעדיין תוקפים אותי.