מכתבי נקמה

פרק 2

סאמר

לעומת התלמידים בתיכון הפרטי "סיינט פטריק" שהיו חייבים ללבוש תלבושת אחידה בתיכון הציבורי התלבושת הייתה חופשית. לבשתי חצאית מיני צמודה בצבע ורוד בייבי והתאמתי לה חולצה מכופתרת לבנה עם כפתורי פנינה. ענדתי את עגילי הפנינה התואמים שלי. הפריטים בעלי הערך היחידים שנשארו לי מלבד מהכינור שלי מהתקופה בה היינו עשירים. הם היו מתנה ליום הולדתי העשירי מאמא ואבא. יום ההולדת האחרון שחגגתי ביחד עם אבי לפני שכל עולמי קרס. אספתי בעזרת קליפס ורוד בצורת פרפר את קצוות שערי ותפסתי אותן מאחור כך שנראו כמו זר. כשנכנסתי לבית הספר הדבר הראשון שעשיתי היה להכניס את המכתב שכתבתי אתמול בלילה לאביר הג'דיי אל תיבת המכתבים שניצבה במסדרון.
"שוב כותבת למאהב שלך?" צחקקה ג'מה שהופיעה משום מקום.
"הוא לא המאהב שלי. אנחנו רק חברים." הסברתי לחברתי לכיתה. ג'מה ואני לא היינו החברות הכי טובות. הייתי בחורה דיי ביישנית ולא יצרתי קשרים. אבל ג'מה ואני למדנו כמה שיעורים יחד בשנה שעברה והתחברנו.
"כן בטח, אני מוכנה להתערב שהמכתבים שלכם מטונפים בטירוף."היא העבירה את שיערה הג'ינג'י מאחורי כתפה. הסמקתי כשנזכרתי בפרטים המלוכלכים מהמכתבים שלי ושל אביר הג'דיי. סיפרתי לג'מה על אביר הג'דיי, לא את כל הפרטים. היא ידעה שהמכתבים התחילו כמשהו תמים אבל ככל שאני והאביר החלפנו יותר מכתבים משהו השתנה בשיח שלנו והפך נועז יותר. אבל מעולם לא שיתפתי אותה בהתכתבויות של ממש.

***

בסוף יום הלימודים אמא שלי עמדה מחוץ לשער בית הספר נשענת על רכב שחור משוריין שבהחלט לא היה שייך לה.
"אמא? של מי הרכב הזה?" ניגשתי אליה ושאלתי.
"של משפחת קלארק, רוברט שלח אותו לאסוף אותנו. תיכנסי." הבטן שלי התהפכה כשנכנסתי אל הרכב המפואר. ניסיתי להדחיק במשך כל היום את מה שיקרה לאחר הלימודים אבל אי אפשר להתחמק יותר. הגיע הזמן לגלות מה משפחת קלארק רוצים. כמעט שאלתי את ג'מה היום מה היא יודעת על משפחת קלארק. ג'מה רכלנית ויודעת כמעט הכול על כולם. אני מניחה שהיא הייתה מנדבת לי כמה פרטים על רוברט קלארק ומשפחתו אבל הייתי כל כך עמוק בהכחשה שפחדתי לדבר על משפחת קלארק. כאילו אם אגיד את שמם בקול זה יהפוך לאמיתי מדי. כשעצרנו מול שערי ברזל ענקיים הבנתי שהגענו ליעד – אחוזת קלארק. אמא החזיקה את ידי בחוזקה כשהשערים נפתחו והחלנו לנסוע בשביל גישה בין עצים רבים שנראו כמו יער. הלב שלי הלם כל הנסיעה שנמשכה זמן רב משציפיתי עד שאחוזה גותית רחבת ידיים הופיעה מולנו.
"אני פותח את תא המטען, כל החפצים שלכן שם." אמר הנהג. יצאנו מהרכב והורדנו את החפצים המעטים שהיו שם. שתי מזוודות סך הכל. אחת שלי ואחת של אמא.
"הבאתי לך גם את זה." אמא שלפה את נרתיק הכינור שלי שהסתתר מאחור וחייכתי לעברה. השותקקתי פתאום להיות לבד ולנגן.
"ברוכות הבאות גברותיי." קיבל את פנינו גבר בשנות החמישים לחיו.
"טוב לפגוש אותך שוב ג'רי." אמרה אמא בחיוך.
"טוב לראות גם אותך מיס אדליין." השיב הבחור בחיוך מבויש.
"אני מבינה שאתה עדיין הצל של רוברט." אמי גיכחה. ג'רי? עדיין? אמא מכירה את הגבר הזה?
"בואו אחריי גברותיי." הוביל הגבר. גררנו את המזוודות שלנו. בידי השנייה אחזתי בנרתיק הכינור שלי. הגענו למבואה רחבת ידיים המעוצבת בגוונים של לבן כסף וכחול. ג'רי הצטרף לשני הגברים שקיבלו את פנינו נעמד מאחוריהם כמו שומר ראש. בחנתי את הגבר הראשון שהצלחתי לזהות מהתמונות. רוברט קלארק- ראש העיר. שיערו היה חום שוקולד כהה עם גוונים של כסוף ועיניו היו כחולות כמעט תכלת. בשנות החמישים לחיו הוא נראה כמו שחקן קולנוע בחליפה יוקרתית. הסטתי את מבטי אל הגבר השני שנראה כמו הגבר שלצידו רק צעיר יותר. הרבה יותר צעיר ושאלוהים יעזור לי כי הוא היה הגבר הכי יפהפייה שראיתי בחיי מיד תווים קפצו לראשי והתחשק לי להלחין מנגינה על הגבר הזה שמבטו היה קשוח וננעץ בי.

אקסל

סאמר מונטגומרי
התמונות לא עשו חסד עם הבחורה הזאת. אני חייב להודות שאני מתרשם. כשאבי סיפר לי כמה שבועות לאחר יום הולדתי השמונה עשרה על התוכנית שלו התחלתי לחקור על סאמר מונטגומרי. היא הייתה נראית לי משעממת כמו כל נערה מטופשת בת שבע עשרה. היו לה תווי פנים עדינים אבל היא לא הייתה מעניינת או מושכת במיוחד במחקר שערכתי עליה ברשתות החברתיות שלה. אבל במציאות היא נראתה טוב יותר. עיניה הכחולות כמו השמיים היו פעורות כשבחנה אותי בלי בושה.
"אדליין ויניפרד היקרה, כמה טוב לראות אותך שוב." אבי חייך אל האישה שהייתה האמא של סאמר. האישה שבגללה הכול התחיל. אני יכול להבין את זה. גם בשנות הארבעים המאוחרות היא הייתה יפה. תווי פנים עדינים, שיער חום כמו של ביתה ועיניים בצבע דבש. השוני היחיד בין האם לביתה.
"אני מונטגומרי עכשיו. והלוואי שיכולתי להגיד אותו הדבר בחזרה רוברט אבל משום מה חשבת שזה רעיון טוב לגרור אותנו הנה." הייתה לאישה הזאת תעוזה. הבנתי את העניין שעוררה באבי. הוא תמיד אהב את הבעייתיות שעושות לו חיים קשים. לכן הנישואים לאמי היו כלא מבחינתו. היא הייתה עדינה ושקטה מדיי.
"עדיין מתעקשת להחזיק בשם של האפס המנוח כוכבת?" אמר אבי. בזמן שסאמר ואני שתקנו ובחנו את הדינמיקה בין השניים בדממה. כאילו מחכים לתורנו. אבל לא הייתי לחוץ. לי ולסאמר המתוקה יהיה מספיק זמן להכיר.
"מספיק עם השטויות רוברט. ביקשת שאגיע ולא השארת לי ברירה. עכשיו אני כאן. מה את רוצה?"
"את מה שתמיד רציתי." השיב בפשטות.
"אתה לא יכול לקבל את זה, לא יכולת לקבל בעבר ואתה לא תקבל את זה עכשיו." אבי גיחך בתגובה לעזות המצח שלה והתקדם אל סאמר.
"ואת בטח סאמר מונטגומרי המפורסמת, נעים להכיר, רוברט קלארק." הוא השיט את ידו. היא בחנה אותה במבט מהוסס ולבסוף הושיטה את ידה ללחיצה.
"נעים להכיר." השיבה בקולה העדין ששיגר רטט אל הזין שלי.
"אני רוצה להכיר לך מישהו יקירתי." הוא המשיך לאחוז בידה וסובב את מבטו אליי. סימן לי בראשו להתקרב. צעדתי לעברם ונעצרתי מול סאמר. אבי אחז בידי והוביל אותה אל ידה של סאמר שנחה בידו.
"הכירי את אקסל קלארק, בני בכורי." לחצתי את ידה של סאמר. המגע שלה היה עדין והעביר צמרמורת בגופי. היא הייתה עדינה כל כך, כמו פרח מוגן שנקטף. פרח מוגן שנקטף על ידי ואני מתכוון להשחית.
"נעים להכיר אותך מיס מונטגומרי." אמרתי והרמתי את ידה אל פי ונשקתי לה כמו ג'נטלמן מושלם. פניה הבהירות של סאמר נצבעו באדום והיא כחכה בגרונה. "נעים להכיר." השיבה.
"הרשי לי להסביר לך קצת על מה שקורה כאן כי את נראית לי מעט מבולבלת." אמרתי ושחררתי את ידה. הגיע הזמן לטלטל את עולמה.
"החל מרגע זה את שייכת לי סאמר מונטגומרי, החל מרגע זה אני האלוהים שלך. אני אחליט מה תאכלי, אם תאכלי, מה תלבשי ואם תלבשי. אני אחליט על כל צעד בחייך, על כל נשימה שתנשמי. מעכשיו את תהיי המשרתת האישית שלי."

היי חברים
מקווה שאהבתם את הפרק
אם תרצו שאמשיך לכתוב את הסיפור תגיבו לי בתגובות ותסמנו את הפרק בכוכב. אשמח שתגיבו לי את דעתכם ובמידה ויהיה ביקוש אמשיך לכתוב אל תשכחו לשמור את הספר במועדפים כדי להתעדכן כשעולה פרק ולעקוב אחריי♥️