מכתבי נקמה

פרק 9

אדליין (אמא של סאמר)
25.08.2004

אני עומדת מול המראה בחזייה החדשה שלי בצבע שמנת שדודה רייצ'ל קנתה עבורי לקראת יום הולדתי השבע עשרה שתתרחש בשבוע שיוצא ביום האחרון של חופשת הקיץ. מאז מותה של אמי היא לקחה על עצמה את התפקיד של גידול נערה מתבגרת. תפקיד שאבי העסוק מאוד לא הצליח להתמודד איתו. החזייה נראית עליי טוב ואני בוחנת את החזה שלי שגדל באורך פלא. הוא עדיין לא גדול. למען האמת הוא דיי קטן. אבל עד לפני כמה חודשים הייתי שטוחה כמו מזרן המיטה שלי אז אני לא מתלוננת. לעומת החברות שלי ושאר בנות גילי התפתחתי מאוחר. כמובן שזה לא הפריע למחזרים שלי. בתור הבת של ראש העיר של עמק פטריק המחזרים היו רבים. הסמקתי כשחשבתי על צ'אד מונטגומרי. הוא היה בן גילי ולמד איתי בשכבה בבית הספר היחיד בעיירה "תיכון עמק פטריק" בו למדו כל הנערים מכל המעמדות בעיירה. אבל צ'אד בא ממשפחה עשירה כמו שלי. ידעתי שהוא מעוניין בי. הוא היה נחמד אליי ומנומס ותמיד כשהמשפחות שלנו נפגשו באותם חוגים הוא נצמד אליי וחברתו תמיד הייתה נעימה לי. אבא אומר שהוא שידוך ראוי למשפחה שלנו וכי משפחות מונטגומרי וויניפרד היו מאז ומעולם מיודדות. אני חושבת שבסופו של דבר ההורים שלנו ישדכו בנינו באופן רשמי אבל עד אז אני ממשיכה לקיים את ההבטחה שהבטחתי לאבי. או יותר נכון ממשיכה להתנהג על פי רשימת הכללים הנוקשים שאבי הכתיב לי:
1.    להיות ליידי מושלמת ולהתייחס בכבוד למבוגרים.
2.    להסתובב עם חברות מהחוגים החברתיים של משפחת וויניפרד.
3.    להתרחק מבנים.
4.    לשמור על הבתולים שלי עבור בעלי לעתיד.
5.     לשמור על כבוד המשפחה בכל מחיר.

אלו היו כללים נוקשים אבל כל עוד שמרתי עליהם אבא היה מרוצה. ואני מאוד רציתי לרצות אותו. במיוחד לאחר מות אמי מהמחלה הארורה. לבשתי שמלה פרחונית בצבע לבן עם פרחים בגוונים שונים של ורוד מצוירים עליה. את שערי החום השארתי מפוזר ואת הפוני אספתי מאחור בעזרת סרט פפיון בצבע לבן מבד סאטן. נעלתי אולסטאר גבוהות בצבע לבן ולקחתי את הגיטרה של אמי. היה יום חם במיוחד היום, כמעט בלתי אפשרי להאמין שסוף הקיץ. פתחתי את דלת הבית וישבתי בפינת הישיבה שנמצאת על דק העץ שנמצא מחוץ לביתי. הגגון הגן עליי מהשמש הקופחת אבל שום דבר לא הגן על עובדי החווה המסכנים. יש אנשים שיגידו שזה מוזר לגור בחווה אבל למשפחת וויניפרד הייתה חווה ענקית שהתפרשה על פני דונמים. ובלב ליבה של החווה נמצאת האחוזה המשפחתית שלנו בה אני מתגוררת יחד עם אבי ודודה רייצ'ל האחות הזקנה והרווקה של אבי. היו לנו עשרות עובדים בחווה חלקם ברפת, חלקם בלול, חלקם באורווה וחלקם אחראים על היבול. הם עבדו בכל יום משעת הזריחה ועד השקיעה. רשמתי לעצמי להביא להם מים יותר מאוחר. נהגתי לעשות זאת בימים חמים במיוחד כמו היום. בינתיים נהנתי מהצל שהעניק לי הגגון והתחלתי לפרוט על הגיטרה של אמי ולשיר. חוש מוזיקלי הוא משהו שעובר בין הנשים למשפחת וויניפרד מדור לדור. סבתא שלי ניגנה בצ'לו, אמא שלי ניגנה בגיטרה ובפסנתר ושרה כמו מלאך. ואני? אהבתי לשיר. אמא לימדה אותי לנגן בגיטרה מאז שאני זוכרת את עצמי והיינו שרות ביחד ומבצעות דואטים בזמן שאנחנו מנגנות. תמיד החמיאו לי שקולי דומה לשלה. אבל אבא שלי לא אוהב שאני מנגנת ושרה. הוא אומר שזה בזבוז זמן ושזה מזכיר לו את אמא. הוא אפילו איים עליי שבפעם הבאה שישמע אותי מנגנת הוא ייקח את הגיטרה שלי למרות שמדובר במזכרת היחידה שנשארה לי מאמא. אז נצלתי את העובדה שחופש ואבא נמצא בבניין העירייה במשך כמעט כל היום וניגנתי. שרתי שיר שאמא שלי נהגה לשיר בילדותי שנקרא "אהובה של בת וויניפרד" היא נהגה לומר שכתבה את השיר הזה על אבא שלי כשהייתה בגילי והתאהבה בו ממבט ראשון. ניגנתי ושרתי נהנת מהרגע.
"אדליין?" אבי קטע אותי כשהופיע משום מקום גבר מבוגר לצדו.
"אבא? למה אתה לא בעירייה?" שאלתי מופתעת.
"היו לי פגישות היום במשרד הביתי שלי." הסביר.
"להתראות ג'ו, אני מקווה שנצליח להוציא את הפרויקט בקרוב." אמר שותפו של אבי.
"אני בטוח שכן." אבא לחץ את ידו והשותף הלך. מיד אבא העביר את מבטו אליי ובער בכעס.
"מה אמרתי לך בקשר למוזיקה?"
"אני אוהבת לנגן ולשיר אבא." עניתי בתסכול. אני מכבדת את כל החוקים הנוקשים שלו כל הזמן אבל האיסור על שירה ונגינה הוא פשוט מגוחך. בתגובה הוא פשוט תלש את הגיטרה מידיי.
"היא מוחרמת עד להודעה חדשה, עד שתלמדי לקח ותצייתי להוראות." הוא לקח את הגיטרה הסתובב בפניי ונכנס הביתה. רתחתי מכעס. אני ילדה טובה, יש שיגידו צייתנית. אבל אהבתי מוזיקה, זה היה חלק ממני והרגשתי שהאיסור הזה פשוט מגוחך. קמתי ממקומי ובלי לחשוב התחלתי ללכת לכיוון האורווה כשכעס טהור בוורידיי. כשנכנסתי לאורווה ריח של צואת סוסים קידם את אפי אבל הייתי חדורת מטרה. לקחתי אוכף מארון הציוד וניגשתי אל מייפל- הסוסה של אמי לשעבר. טכנית היא הייתה אמורה לעבור אליי לאחר מותה אבל תנחשו מה? אבא גם לא מסכים שארכב על סוסים. הוא אומר שרכיבה לא מתאימה לליידי. העיקר לפני מותה של אמא הוא הסכים לי לרכב על סוסים. אבל על מי אני עובדת? הכל נהיה גרוע מאז שאמא מתה. האורווה הייתה ריקה ושמחתי. עובדי האורווה יודעים שאבא לא מרשה לי להתקרב לסוסים ובחיים לא היו מאפשרים לי לרכב. בזכות הזיכרון המעולה שלי משיעורי הרכיבה בילדות זכרתי כיצד להרכיב את האוכף למרות שזה לקח לי דיי הרבה זמן. פתחתי את שער התא של מייפל וטיפסתי על האוכף. בדיוק כשהתיישבתי נכנס סם עובד האורווה הזקן והוותיק והסתכל עליי בתדהמה. "מיס וויניפרד, אני צריך להזכיר לך שאביך לא מרשה לך לרכב על סוסים?"