פרס מלכותי

פרק 1- נסיכה פרא אדם

כן, טוב, אז.... ספר חדש! את הספר הזה רציתי לכתוב כבר הרבה הרבה זמן, ואכן כן, זה סוף סוף קורה :) הספר הזה, ככה אני מקווה יהיה יותר טוב מהקודם, כי הוא לא היה משהו, ואותו גם לא סיימתי להעלות (זה בתהליכים....)

אני באמת מקווה שתאהבו אותו, ואם יש לכם עצות או תגובות, אני ממש אשמח לשמוע!

ובלי הקדמות מיותרות.... let the book begin!!!

הערה מיוחדת- למי שכבר התחיל לקרוא את הספר, השם של הדמות הראשית, אודרי, השתנה לאנדי (קיצור של אנדריאה), שיניתי אותו בכל הפרקים.

♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥

צעדיי מהדהדים ברחובות השקטים בעודי הולכת על מרצפות האבן בצבע הבז' בדרך המוכרת. באור הבוקר החיוור, כבר ניתן לראות את המשכימים לקום- סוחרים, דייגים וציידים- שנערכים לעוד יום עבודה מפרך. הרוח הקרירה חודרת מבעד לגלימה העבה שעוטפת אותי, גורמת לי לרעוד קלות. בקצה הרחוב אני פונה פעם אחת ימינה, ולפני נחשף רחוב נוסף, צר יותר מהקודם, ובתיו קטנים יותר ורעועים יותר. בקצה הרחוב הזה אני פונה שוב ימינה, ובאמצע הרחוב הבא אני פונה שמאלה לרחוב צדדי בעל מספר בתים קטנים. ובקצה הרחוב, עומד לו הבית המוכר. זהו בית בן שתי קומות, עם דלת עץ אחת, קטנה ושחוקה, בחזיתו, שני חלונות (בדיוק), בקומה העליונה, תריסי העץ הרעועים שלהם מכסים עליהם, וארובת אבן אחת, שממנה יוצא עכשיו עשן לבן המעיד כך שהאש באח כבר דולקת, מעניקה לבית את החמימות שהוא זקוק לה.

בזהירות, אני עולה בשלושת המדרגות המובילות לדלת הכניסה ודופקת עליה בשקט שלוש פעמים. לאחר דקות ספורות, כשהדלת לא נפתחת, אני דופקת עליה שוב, הפעם חזק יותר. למרבה הצער, סבלנות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. לכן, אני מוצאת את עצמי דופקת על הדלת שוב, אף יותר חזק מהפעם הקודמת. לפני שאני דופקת על הדלת בפעם הרביעית, היא נפתחת לרווחה בתנופה.

"ששש! את תעירי את קייטי!" אומרת הנערה שבפתח הדלת בנהמה נמוכה, ידיה מונחות על מותניה בתנוחה עצבנית, כמו זו שיש להורים אחרי שהילד שלהם עשה-שוב-את אותו המעשה הרע שהוא עושה תמיד. עיניה של הנערה מבזיקות לעברי בעצבנות.

"טוב לראות גם אותך ברי!" אני אומרת בצהלה.

היא משלבת את ידיה על חזה, "אמרתי לך לא לקרוא לי ככה."

אני מגלגלת את עיניי, "בסדר, בריאנה."

"את יכולה לפחות לנסות להיות בשקט?" היא מתחננת.

"מה הכיף בזה?" אני נותנת לה מבט מזועזע.

"אני לא מאמינה שאנחנו תאומות." היא ממלמלת לעצמה ומנידה את ראשה מצד לצד, מצקצקת בלשונה.

אנחנו מתחילות ללכת לכיוון הסלון של הבית, בריאנה מלפני ואני עוקבת אחריה, ויחד אנחנו נכנסות אל הסלון. בפינת הסלון עומד המטבח הקטן, ובו כורעת על ברכיה מריאן מעל דלי מים גדול מאוד ומצחצחת סירים. מימיני, ממוקמת אח האבן הקטנה, ובה בוערת עכשיו אש חמימה, להבותיה הכתומות רוחשות בשקט, ומולה ניצבות שתי כורסאות קטנות, שבאחת מהן מנמנם עכשיו (ונוחר קלות), תומאס.