פרס מלכותי

פרק 17- אאוץ'.

פרק 17- אווץ'.

הרגליים שלי פוגעות בחוזקה באדמה קשה, ולפני שאני מספיקה לעצור את עצמי אני נופלת על הקרקע ומעקמת את רגלי תוך כדי התהליך. לידי, גוף נוסף פוגע בקרקע, ואנחת נשמעת מכיוונו של לוקאס כשהוא נופל. אני נאנחת גם, ומתיישבת, סוקרת את הסביבה החדשה אליה הגענו.

מסביבי, עשבים גבוהים וצהובים מתנשאים לגובה רב, ועוקפים אותי בערך בשני מטרים כל אחד. ביניהם יש מרווחים קטנים ומלבדם לא נראה שיש שום דבר נוסף באזור מלבד העשבים הגבוהים האלו.

לוקאס מתחיל לקום, ומנער לכלוך בלתי נראה מבגדיו, "זו הייתה חתיכת נחיתה." הוא ממלמל, חזק מספיק בכדי שאשמע.

"לפחות לא נפלנו מקצה הצוק. הגענו למקום חדש, ממש כמו שאמרתי לך שיקרה." אמרתי לו בזחיחות, והתחלתי לקום.

הוא מגלגל את עיניו, "נו, באמת, לא יכולת-"

זעקה שנפלטת מפי כשאני דורכת על רגלי קוטעת אותו, ואני מתחילה להתנדנד, לפני שאני מתיישבת בצורה מגושמת בחזרה על הקרקע.

"אנדי?" הוא שואל בבהלה, ורוכן מולי, "מה קרה?"

"הרגל שלי." אני אומרת.

הוא מביט בי בבלבול, "הרגל שלך?" הוא שואל, ומעביר את מבטו אל רגליי.

"כואב לי בכל פעם שאני מניחה עליה קצת משקל."

"איזו רגל?"

"השמאלית."

הוא מושיט בזהירות את ידיו אל רגלי, וחולץ בעדינות את הנעל שלי מרגלי, דבר שגורם לי לעוות את פניי בכאב, ולנשוך את שפתי בחוזקה בכדי למנוע מעצמי מלפלוט אנחות כאב שיסגירו אותי.

הוא מסיר את המגף שלי, ולאחר מכן גם את הגרב שלי, ואז אוחז ברגלי בדאגה, ומתחיל להטות אותה לכיוונים שונים, תוך כדי שהוא שואל, "זה כואב לך?" שוב ושוב, ומביט למעלה אליי בפנים מודאגות. בכל פעם שהוא שואל זאת, אני מהנהנת, ונהיה לי קשה יותר ויותר לשמור על הבעת פנים חסרת רגש, שלא תסגיר את רגשותיי ותגרום ללוקאס להרגיש אשם.

לבסוף, נראה שלוקאס הגיע למסקנה.

"אני מצטער שהכאבתי לך." הוא אומר, ופוגש את מבטי עם חיוך מתנצל.

אני מושכת בכתפיי, "זה לא היה כל כך כואב." אני משקרת.

הוא מביט בי במבט שאומר "שנינו יודעים שאת משקרת" ואומר בקול רם, "אני לא בטוח מה יש לך ברגל... אבל אני חושב שנקעת אותה. או ששברת אותה. אני לא בטוח, אבל נראה לי שרק נקעת אותה, כי אם זה היה שבר זה היה הרבה יותר כואב..." קולו גווע.

"אז מה עכשיו?" אני שואלת אותו.

הוא מסתכל על התיק שלו, ואז פותח אותו ומוציא ממנו פיסת בד ארוכה, "קודם כל אני אנסה לחבוש לך את הרגל." הוא קובע, ומתחיל במלאכה, אוחז בעדינות ברגלי ועוטף אותה בפיסת הבד, משתדל להכאיב לי כמה שפחות, "בדרך כלל עדיף לא לשים את הנעל אחרי שחובשים את הרגל... אבל אני לא בטוח שכדאי שתלכי כאן יחפה." הוא אומר לי, ונושך את שפתו בדאגה.