פרס מלכותי

אפילוג!

לא, לא קראתן לא נכון... זה האפילוג של "פרס מלכותי"!

אני יודעת שאמרתי שלא יהיה אחד כזה, אבל לאחר שהסיפור הגיע ל 10,000 צפיות (!!!) ול 1,000 הצבעות (!!!!!!!!!!!), לא יכולתי שלא לעשות משהו בכדי להודות לכן- לכל מי שתמכה בי מההתחלה, כשרק התחלתי להעלות את הפרקים, ועד מי שקוראת אותם עכשיו.

נהניתי מאוד לכתוב לכן את הפרק הזה, ולחזור קצת אל הדמויות הישנות שלי, ואני מקווה שאתן תיהנו מהקיטשיות שלו (ויש בו לא מעט כזאת, לטעמי) וממנו בכללי, על אף שהוא קצר יותר מבדרך כלל...

ושוב, תודה! ♥☻

********************

אפילוג

כעבור שנה

צעדיי מהדהדים ברחובות השקטים בעודי פוסעת בשלווה על מרצפות האבן בדרך המוכרת. באור הבוקר החיוור, העיר מתחילה להתעורר. דוכנים עם סחורות שונות ומגוונות מוקמים, ובאוויר נישא ניחוח של מאפים נהדרים מהמאפייה הקרובה. מידי פעם, מזהה אותי אחד האנשים, ומניד לעברי בראשו כאות לשלום, ואני מנידה בחזרה.

כמה טוב לחזור הביתה.

גלימתי הכבדה עוטפת את כתפיי, כובעה משוך לאחור וחושף את שיערי, שאסוף לזנב סוס נמוך. לגופי אני לובשת טוניקה ארוכה בצבע טורקיז הנופלת עד אמצע ירכיי, עם חגורה עבה אשר מהדקת אותה סביב מותניי, ואף מכנסיי רכיבה חומים.

ביתם המוכר של תומאס ומריאן נגלה לעיניי, אך במקום להיכנס אליו, אני ניגשת אל הבית שלידו, ביתם של הזוג הטרי שנישא ממש רק לפני שלושה חודשים, קצת לפניי שיצאתי בספינה עם משלחת אל ממלכה שכנה. שלושת מדרגות הגישה אל הבית העשויות עץ חורקות תחת רגליי כשאני עולה בהן, וכשפניי אל מול הדלת, אני מרימה את ידי ודופקת עליה ברכות.

מספר שניות עוברות, והדלת נפתחת לרווחה.

סאם מופיע בפתח, חיוך מאוזן לאוזן על שפתיו, "אנדי!" קולו צוהל, והוא מתנפל עליי בשמחה בחיבוק דוב מוחץ עצמות, "לא ראיתי אותך יובלות!"

אני מצחקקת ומהדקת את ידיי סביבו, "אני שמחה לראות גם אותך, סאם, אבל נעדרתי רק לחודשיים, אתה יודע."

הוא מתרחק ממני ופורע את שיערי, מגלגל את עיניו, "את אומרת את זה כאילו שזה זמן קצר כל כך, אבל בשבילי זה מרגיש כאילו עברו שנים." הוא אומר, ומתרחק פנימה אל תוך הבית בכדי לאפשר לי להיכנס, "איך היה האיחוד המרגש עם לוקאס? הוא התגעגע אלייך מאוד, את יודעת."

"למען האמת..." אני אומרת באיטיות, "עדיין לא ראיתי את לוקאס."

הוא מגחך ושולח לעברי מבט משועשע, "תמיד ידעתי שיש לך משאלת מוות. הוא עומד להרוג אותך, את יו-"

הוא לא מספיק לסיים את המשפט, וכבר מגיע הקול הבא, "אנדי!!!" הקול קורא, וגוש גדול של בשר אנושי מתנגש בי, "התגעגעתי אלייך כל כך!" אומרת בריאנה.