פרס מלכותי

פרק 10- הייתי צריכה להיכנע לדחפים האנוכיים שלי

פרק 10- הייתי צריכה להיכנע לדחפים האנוכיים שלי

אני עומדת מולו בפה פעור ומנסה למצוא את הדרך שבה אוכל להוציא את המילים שתקועות לי עמוק בגרון מהפה.

"הנער הציל את הנסיכה, ועכשיו הכול חזר להיות כמו שהוא אמור להיות, לא ככה?" הוא שואל לפני שאני עוד מספיקה להוציא מילה מהפה.

"תסלח לי?" אני שואלת, ומרגישה כיצד ליבי מתחיל לדפוק בחזי בחוזקה מרוב כעס.

חיוך שחצני, שגורם לי לרכוש כלפיו שנאה בתוך רגע, מתפשט על שפתיו, "את יודעת- הנער מציל את הנסיכה ומחזיר אותה אל הארמון, הם מתחתנים ושולטים על הממלכה... כמו שזה אמור להיות." הוא אומר.

מסכן. אני חושבת לעצמי, ומשלבת את ידיי על חזי, "תסלח לי שוב, מי שלא תהיה וממש לא אכפת לי-"

"לוקאס, נסיכה." הוא קד קלות.

"וממש לא אכפת לי," אני מדגישה את המילים בגסות, "אם זכור לי נכון, אני היא זו שהצילה אותך בפעם האחרונה שנפגשנו בה."

הוא ממשיך לחייך את החיוך היותר-מידי-מעצבן שלו, "וזו בדיוק הסיבה, נסיכתי היקרה-"

"שלא תעז לקרוא לי ככה." אני קוטעת אותו.

"-שבעקבותיה עכשיו, לאחר שהצלתי אותך, הסדר שב על כנו. כשהצלת אותי, לא מנעתי ממך מלברוח, כי הייתי חייב לך. עכשיו, אחרי שאני הצלתי אותך- אני לא חייב לך כלום. השתווינו. ולכן, עכשיו, אני עומד להחזיר אותך לארמון." הוא מסיים את ההסבר שלו.

"תן לי להסביר לך משהו... לוקאס." אני אומרת לו ומתקרבת לעברו צעד אחד, כך שריח הקינמון הנוראי שלו מגיע לאפי, "אני לעולם לא אחזור איתך או עם אף אחד אחר אל הממלכה."

"אני לא מבקש את הרשות שלך." הוא אומר לי ברוב חוצפתו.

אני מרימה גבה ומגחכת, "הו, באמת?" אני שואלת אותו, "אז מה, אתה עומד לנסות ולקחת אותי בכוח, כמו אדריאן המטופש ושני החזירים שלו, ולצפות שתזכה בנסיכה שלך?"

הוא מניד בראשו לשלילה, "לא, לא, לעולם לא אתנהג ככה. אני אגרום לך לבוא בעדינות... אלא אם כן התנאים ידרשו משהו אחר."

"אז אתה מאיים עליי?" אני שואלת אותו, על אף שזה יוצא יותר כקביעת עובדה.

הוא מרים את ידיו בכניעה, "לעולם לא, הוד מעלתה. אם רק תבואי איתי עכשיו, אני..."

אני רוכנת לכיוונו, ידיי מאחוריי גבי בעודי מביטה הישר אל תוך עיניו, "לא." אני אומרת לו עם חיוך מתקתק על שפתיי.

"לא?" הוא שואל בבלבול.

"לא." אני חוזרת על המילה ומושכת בכתפיי, "מאחר שאתה כבר לא חייב לי כלום, ואני לא חייבת לך כלום... אני מצטערת, אה... קינמון," אני אומרת, ומרוצה מהכינוי החדש, "אבל אני ממש חייבת ללכת." תוך כדי שאני מדברת, אני עושה צעדים קטנים ואיטיים אשר מקרבים אותי אל עבר המטרה שלי- סוס בצבע שחור שנשאר מאחור יחד עם הגופה של אחד מהבריונים של אדריאן.