פרס מלכותי

פרק 25

פרק 25

מה לעזאזל את עושה, חתיכת מטומטמת?! מוחי צועק עליי בפראות, כשאני עומדת כך מול לוקאס ושפתיו צמודות ברכות לשפתיי, זזות עליהן באיטיות יחד עם אלו שלי... מה קורה כאן?! אני רוצה לזעוק. ידיי כלואות בינינו, מונחות על חזהו הרטוב, וידיו מחזיקות במותניי ומצמידות אותי אליו. גבי לחוץ מעט אל קיר האבן, ועיניי נעצמות מאליהן.

לאחר מספר שניות נראה שלוקאס מקבל קצת יותר ביטחון. אני מרגישה שהוא יודע מה הוא עושה, בעוד שהוא מתחיל לנשק אותי מהר יותר, שפתיו נפרדות משפתיי רק מידי כמה שניות בכדי לנשום.

"זה..." אני אומרת בין נשיקה לנשיקה, עיניי נפקחות קמעה, "ממש... מוזר..."

הוא מפסיק לנשק אותי לרגע, ומבטו הרציני והמשועשע בו זמנית נח עליי בכבדות, בהקשבה, "את רוצה שאפסיק?" הוא ממלמל, בעוד שמצחו לחוץ למצחי.

"לא." אני פולטת במהרה, בלי לחשוב, ולחיי מתחילות להאדים במבוכה, אך אני לא מספיקה לשקוע במבוכה הזאת לפני ששפתיו מתנגשות שוב בשפתיי, והוא מנשק אותי ביותר להיטות. דרקון נושף אש נדלק בבטן שלי, גורם לי לסחרחורת ולהרגשה משכרת ולא מוכרת.

"לוק..." אני ממלמלת, וידיי עולות אל השיער שלו, מתחילות לבלגן אותו לכל הכיוונים. הכל מרגיש כמו חלום, כל כך מרחף ומסחרר, אך עם זאת כל כך אמיתי וברור, יותר מאי פעם. שתי הרגליים שלי מרגישות את האדמה מתחתן בבירור, אך בכל זאת, אני מרחפת.

מעולם לא באמת יצא לי לדמיין את הנשיקה הראשונה שלי כמשהו כל כך טוב. מאז ומתמיד האמנתי, שמי שאנשק יהיה מישהו שאשנא כל כך, מישהו שאאלץ להתחתן איתו בכוח ולא אוכל לסבול כל רגע בו אצטרך להפגין אליו חיבה כלשהי, גם אם מזויפת.

לבסוף, לוקאס הוא זה ששובר את הנשיקה. הנשימות של שנינו מהירות, כאילו שהרגע רצנו מרתון, ולפי תחושת הלהיטות בפניי, אני לבטח גם נראית כמו עגבנייה. בשביל להיות בטוחה שלא אפגוש במבטו, אני מקרבת אותו אליי, ידיי אוחזות במותניו, ומחבקת אותו חזק, קוברת את פניי בחזהו, שהתחמם מהשמש, ושואפת לקרבי את ריח הקינמון שהתרגלתי אליו (על אף שאני עדיין לא אוהבת אותו במיוחד). חזהו עולה ויורד תחת ראשי, שעולה ויורד יחד איתו, ולרגע הכל כל כך שקט ורגוע.

"דמיינתי את זה," הוא מפר את הדממה, וליבי מתחיל לפעום בחוזקה- מחכה לא מחכה למוצא פיו, ולמה שהוא עלול להיות או לעשות לי, "או שקראת לי בשם חיבה?" הוא שואל, קולו משועשע.

הייתי צריכה לדעת.

בכעס, אני דוחפת אותו קצת לאחור, ונותנת לו מבט נוקב, "אני לא מאמינה שזה מה שבחרת להגיד אחרי..." קולי גווע על שפתיי, ואני משלבת את ידיי על חזי בעצבנות.

לוקאס מרים גבה בממזרות, "אחרי מה, אנדס?"

אני נועצת בו את מבטי ומוציאה לעברו את לשוני.