פרס מלכותי

פרק 20

פרק 20-

"זה נראה אותו הדבר." פוסקת בלו.

"אבל אין לזה אותו צבע." אני מציינת בספקנות.

"זה לא יכול להיות משהו אחר. הצורה של זה זהה!" קובע לוקאס.

"אולי אתה תנסה לטעום את האגוזים האלה, וככה נדע אם הם רעילים או לא." אני אומרת לו, ומשלבת את ידיי על חזי.

ברגע זה, שלושתנו עומדים יחדיו סביב ערימת אגוזים, שקליפתם צבועה בצבע כחול בהיר כמו השמים. בלו קטפה את האגוזים האלו מהעצים, ובזה הרגע כולנו מנסים להשוות בין הציור והתיאור של האגוז שבמחברת שלי לבין האגוזים שבלו קטפה.

אין ספק, כי האגוזים הם בדיוק באותה צורה ובאותו מרקם כפי שמתואר בספר...

רק שהם כחולים.

לוקאס מסתכל על האגוזים ומושך בכתפיו, "אני מוכן לנסות."

"באמת?" אני שואלת אותו, בקול מעט מעוצבן, "אתה מוכן לאכול אגוז שעלול להיות רעיל, רק בשביל להוכיח את הטענה שלך?"

"אנדי, עברו ארבעה ימים ביער הזה, ולא אכלנו כל כך הרבה. בקושי הצלחנו לצוד או ללכוד חיות כלשהן, ומה שמצאנו מועט מאוד. אני חושב שאעדיף לאכול את האגוז הזה ולמות מאשר להמשיך ולאכול אותו הדבר- מה שאומר, כמעט שום דבר- כל יום."

"גם אני." מצטרפת אליו בלו.

אני מביטה בהם, המומה, "אתם כל כך מפונקים."

"את היחידה מבין שלושתנו שחיה בארמון עד לפני כמה שבועות." אומרת בלו.

"ובכל זאת אני פחות מפונקת."

בלו מגלגלת את עיניה, "אני טועמת מהאגוזים. לוקאס, אתה רוצה גם?" הוא מהנהן, ובלו מביטה אליי, מרימה אחת מגבותיה, כשואלת "את מקבלת על עצמך את האתגר?".

אני מנידה בראשי לשלילה, ידיי עדיין שלובות על חזי, "לא ולא. אני לא הולכת להרוג את עצמי."

"בחירה שלך." לוקאס אומר במשיכת כתפיים.

הם לוקחים כל אחד אגוז מהערימה, ומפצחים את הקליפה.

"מוכן?" שואלת בלו, ניצוץ ממזרי דלוק בעיניה.

לוקאס מהנהן, ובבת אחת שניהם מכניסים את האגוזים לפיהם, ומתחילים ללעוס אותם. לרגע הם שותקים, כל אחד לועס ובולע את האגוז, כשלפתע בלו מתחילה להשתנק, ולוקאס מצטרף אליה במיידיות.

"אלוהי המרשמלו האדירים!" אני צועקת, וניגשת במהרה אל שניהם בחוסר אונים.

"א... אנ... אנדי..." אומר לוקאס תוך כדי השתנקות.

"לעזאזל אתכם, אמרתי לכם לא-"

"א.. נ... די..." קוראת אליי בלו, ואני נפנית אליה בדאגה.