Alpha Aiden

Eighth

נקודת מבט רוזי
כשאנחנו חוזרים בחזרה לצד שלנו בארמון, איידן ישר הולך למשרד שלו ואני עוקבת אחריו בשקט מנסה להבין מה עובר לו בראש ומה זה אומר עלינו. מחשבות טורדניות רבות מעסיקות אותי ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה הוא יכול לחשוב עכשיו אחרי שהיינו אצל ארמיס.
לפני שנפרדנו מהמכשפה, איידן יצא לשיחת טלפון, משאיר את ארמיס ואותי לבד בתוך החדר האפלולי. רק אז היא העזה לשאול אותי את מה שרצתה.
״איך את מצליחה לשלוט על מה שהוא רואה מהמחשבות שלך?״
נשמתי נעתקה באותו הרגע, כי ידעתי שהיא ראתה הכל. הקסם שלה חזק, חזק יותר מכל חומת הגנה שאי פעם הקמתי סביב עצמי וסביב המחשבות שלי. והרגשתי כמו איילה שנתפסה בשדה, ברגע שבו היא מבינה שהאריה הבחין בה והיא צריכה להתחיל לרוץ.
״אין לי מושג על מה את מדברת״
אני ממלמלת, לגמרי מתחמקת מהשאלה שלה. היא מרימה גבה אחת ואז מרימה את היד שלה. מסך לבן שדומה לענן מופיע מולנו ועליו מוקרנים על הזכרונות הנוראיים ביותר שלי, הזכרונות שאחסנתי במקומות הכי חבויים במוח שלי. אלה שהייתי צריכה שנים ללמוד איך לקבור אותם כדי שלאף אחד לא תהיה גישה אליהם, אך הנה הם מולי.
״תפסיקי את זה ארמיס״
אני דורשת ממנה, מסתכלת לכיוון הדלת לראות אם איידן נמצא בקרבת מקום ויכול בטעות לחזות באירועי חיי שאני כל כך מנסה לשכוח.
״אני לא מבינה למה שתסתירי את זה מהאלפא, אני בטוחה שגם את יודעת כמה הוא אוהב אותך, הוא ישרוף את העולם בשבילך אם תתני לו״
היא מסתכלת עליי בתהייה מלאה כשהענן הלבן מתנדף ואיתו המראה של הזכרונות שלי ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הענן המתנדף בתחינה שככה גם יעלמו הזכרונות.
״זה בדיוק מה שאני מפחדת ממנו״
מיד לאחר מכן איידן הגיע בחזרה לחדר, הוא הרגיש את האווירה המתוחה בין המכשפה לביני אך החליט שלא להגיב עליה.
כשאני יושבת מולו במשרד אני נזכרת בחובות שלי, במי אני אמורה להיות, לונה. אני מסתכלת על הקירות ורואה ציורים רבים של משפחות רבות עוצמה, מתחילת השושלת של איידן ועד היום, אני רואה את הנשים עומדות עם ראשים מורמים, חזקות, מעוררות השראה. זה מיד גורם לי להסתכל למטה על הידיים שלי ולתהות האם הרגשות שלי שווים יותר מההנהגה החזקה שמגיעה ללהקה.
איידן מרים אליי את הראש, כאילו הקשיב למלחמה הקטנה שמתחוללת אצלי בראש. הוא מכווץ את עיניו וחוזר לחתום על המסמך האחרון שנמצא אצלו בערמה.
הבטן שלי מתכווצת שהוא לא מדבר איתי והראש שלי מתחיל להסתובב במליוני אפשרויות. הוא כועס עליי? הוא מאוכזב? אולי הוא סוף סוף מאמין לי שאני לא ראויה? הוא הולך לדחות אותי?
״רוזי!״
הצעקה והעובדה שהפנים שלו בדיוק מולי עוצרות את מבול המחשבות שלי ואני מרימה אליו את עיניי מיד. העיניים הכחולות הכהות שלו, שנראות כמו האוקיינוס מתרככות ואני מרגישה שוב את האוויר נכנס לי לריאות ואני יכולה לנשום פתאום. בית החזה שלי נפתח שאני נשענת אחורה על הספה וקוברת את פניי בידיים שלי.
התחושה החמימה של הידיים שלו על שלי כשהוא מוריד אותן מהפנים שלי גורמת לי להאדים ואם זה לא היה מספיק הנשיקה שהוא שותל על המצח שלי מחמירה את המצב.
״בואי אהובתי, נלך לסיבוב בגנים״
אני מתרוממת מיד, מצייתת לו בעיוורות מוחלטת. הוא מושיט לי את היד שלו ואני לוקחת אותה בהססנות.
איידן מוביל אותנו בין מסדרונות הארמון העצום, ולמרות שכבר עברתי בהם כמה פעמים, אני עדיין מתפעלת מהיופי ומהעיצוב המלכותי שלהם. צבעי השמן על הציורים משומרים בצורה מפליאה, הפרחים פורחים בשיא תפארתם ואני שמה לב שהם לא אותם הפרחים שהיו כאן ביום שהגעתי ואני תוהה האם מחליפים אותם לעיתים תכופות.