Alpha Aiden

Ninth

אחרי האמירה של איידן ביקשתי ממנו שיוריד אותי, הוא התנגד והתעקש שאנחנו צריכים לדבר, שאנחנו צריכים לחזור לעבר כדי שנוכל להבין מה קרה מאז. ולמרות שאני מתה לקבל תשובות לכל השאלות שיש לי, אני מרגישה מוצפת מדי כדי להכיל עוד מידע כרגע.
אחרי עשר דקות של וויכוח, איידן הסכים לשחרר אותי לנפשי ולתת לי מרחב כדי לעכל את הדברים. כמובן שעם הנחיות שעד השקיעה עליי לחזור לארמון לארוחת ערב. השמש נמצאת כרגע באמצע השמיים ואני נרגעת כשאני מבינה שיש לי זמן לעכל.
אני מטיילת בין הגנים, עוברת בין מרבדי הפרחים, ממשיכה לאגם הקטן ולמזרקה עד שאני מגיעה לחזית של היער. אני נעצרת, מסתכלת על העצים הגבוהים והמאיימים, על הדשא הפראי והלא מסודר, נוף כל כך שונה מהגנים של הממלכה שלוקח לי רגע להבין באיזה צד אני עומדת.

אני לא מעיזה לדרוך סנטימטר אחד מחוץ לקווים ואני פשוט מתיישבת על הדשא הרך והקצוץ, בין פרחי הלילך בצד של הממלכה.
ואז בדיוק זה מכה,
הזיכרון שהכי רציתי לשכוח.
אני יכולה להריח את הריח של הדם באוויר, להרגיש את הדשא הגבוהה מכסה אותי כמו שמיכה ולראות את הפנים שכל כך התאמצתי לזכור במהלך שבע השנים האחרונות. אבל הפעם אני רואה אותם בבהירות מוחלטת, אני רואה את איידן שלי, מניח אותי על הקרקע לפני שהכל נהיה שחור.
העיניים בצבע זהב, שכל פעם שאקסבייר יצא לאחד המסעות שלו הייתי מזכירה לו שאם הוא רואה מישהו איתם, לא לפגוע בו. ועם השנים השתכנעתי שזו ההזיה הפרטית שלי. המצאה של המוח שלי שכל כך התעקש לסדר את הדברים עד שהוא דמיין שאותו אחד שהציל אותנו היה גם האחד שדאג שנגיע למקום מבטחים אחר כך.
ולגלות עכשיו שהכל היה אמיתי...
שמי שבילה איתי את החודש האחרון והקשה ביותר שלי אצל הציידים היה הוא.
הוא ראה הכל, את המכות, את ההשפלות, אותם לוקחים אותי בשלשלאות ממקום למקום. ילדה בת 10 שלא היה לה מושג ורק רצתה ללכת הביתה. כל הזריקות כדי לגרום לעיניים שלי להפוך להיות כסופות ואיך שמאז זה הפך להיות הצבע השנוא עליי.
הוא יודע הכל.
גם על מה שאסור שידע.
אלוהים אדירים.
אני מנסה להתאפס ולהבין מה זה אומר מכאן, איך ממשיכים אחרי שסוד שתכננת לקחת איתך לקבר מתגלה. ולא רק שהוא מתגלה, את מגלה שהאדם הכי קרוב אלייך, הנפש התאומה שלך חלקה איתך את אותם רגעים נוראיים, ראתה אותך בשפל.
הוא בטח ציפה שאהפוך להיות לוחמת אחרי, מישהי חזקה שלא תיתן לאף אחד לגעת בה, לפגוע בה.
איזה אכזבה זו בטח הייתה להיכנס מבעד לחומות שלי ולראות אותי.
האחת שנכנעה לגוף, לחוסר הביטחון ולאמרות הנבזיות של הסביבה. שרצתה כל כך להפוך להיות רגילה שהיא ניסתה לדחוף את עצמה בכוח בחזרה לחברה שראתה אותה כמשומשת ומשוגעת. אז היא נהייתה פרח קיר, צמודה לצדדים, לא מזיקה ולא מרעישה. מפחדת מהצל של עצמה.
ברור שצחוק הגורל יתפוס גם אותה ויכריח אותי לקחת מקום של דמות חזקה שצריכה לדאוג לשאר האנשים.
אבל איך דואגים לאחר שאין לי מושג איך אני מרימה את עצמי?
ואיידן...
הגיבור שלי.
החלומות שלי, הטובים והסיוטים תמיד היו מלווים בו. התפללתי לילות רבים אחרי שחזרתי הביתה שהוא יגיע, שיחשוף את עצמו. מעולם לא באמת הצלחתי לראות אותו כמו שצריך, הוא היה רק קול ועיניים זהובות עבורי. תמיד אחרי שהם היו עושים עליי ניסויים הוא היה לוחש לי מהתא הסמוך כלום מתוק, מבטיח לי שאני אברח משם.
ובאמת ברחתי.
בזכותו.
אבל עדיין הציידים בחוץ, הוא אמנם חיסל את השומרים אבל הציידים עצמם הפכו את זה למשימת חייהם להפחיד אותי ולהזכיר לי שהם צופים בכל רגע ורגע בחיים שלי. באחד המסעות של אקסבייר הם מצאו ספריית וידיאו עם שעות על גבי שעות של סרטונים שלי, בבית ספר, נכנסת לבית, מדברת עם אנשים, של אקסבייר ושל המשפחה שלי.
אני לא אשכח שגיליתי על זה בטעות שנכנסתי לאחת הישיבות של אקסבייר ואבא שלי ולגמרי איבדתי את זה. צרחתי עליהם והתחננתי בפניהם שיפסיקו במסע הזה כי בסוף הם ייפגעו, אני ידעתי שהם ייפגעו, שהציידים לא יפסיקו עד שהם לא יקחו ממני כל דבר שאי פעם אהבתי.
אבל כמובן שאקסבייר לא היה מוכן להקשיב. מבחינתו גזר הדין שלהם היה מוות והוא לא יספיק עד שהוא לא ימצא אותם ויחסל אותם אחד, אחד.
אני מרימה את המבט שלי בחזרה אל היער, ועם השמש שמתחילה לשקוע אני נזכרת שאני צריכה לחזור לארמון, לאיידן.