THE WANTED ~ L.S

The wanted - 16

שלוםםםם

מה שלומכם/ן?

עוד מעט נגמר החופש, לא טוב לי, אמיתי.

מטרות - הצבעות: 20 תגובות: סומכת עליכם/ן;)

נק' מבט לואי:

אורורה התקדמה לעברי במהירות, צולעת, ואפשר היה לראות שהיא סובלת מכאבים עזים בכל צעד שהיא לקחה.
היא הייתה עדיין פצועה בין הרגליים, ברמות שהקשו עליה לישון וללכת.
היא אמורה להיות במיטה שלה, לשכב ולא לזוז כדי ששום דבר לא יקרע.
אבל הינה היא כאן, לא דואגת לבריאות שלה, ומסכנת את עצמה בשביל הזבל הקטן,
שלא הגיעה לו טיפה מהדאגה שלה.
מהדאגה של אף אחד.

היא מסתכלת עליי, לא מנסה אפילו להסתיר את הכאב שלה, כי לא בזה התרכזה.
היא התרכזה בלכעוס.
לכעוס מאוד.
"תגיד לי שלא ראיתי טוב את מה שראיתי."
אבל אני לא מתכוון להגיד לה זאת, והיא יודעת את זה.
זאת הסיבה שכשהיא מביטה בעיניי, היא לא מהססת לסטור לפניי בחוזקה.
פניי סטות הצידה, ואני עוצם את עיניי, חושק את שיניי ומרגיש בזעם זורם בדמי.
אבל לא, אני לא אוציא אותו עליה.
אלוהים, יש לה מזל.

אני מסיט את ראשי חזרה אליה, צופה בה בוערת מזעם, "אתה זורק אותו החוצה במצב כזה?" עוצמת את עיניה בחוזקה, מנענעת את ראשה, "אתה זורק אותו החוצה, בכלל?"
יופי. זה בדיוק מה שהיה חסר לי.
היא לא הייתה אמורה לראות את זה.
היא הייתה אמורה לחזור לחדר שלה, לסגור את הדלת, ולחכות לבואי.
ואז, היא הייתה שומעת שהחבר היפה שלה עזב כדי לבקר את אמא שלו.
וכשהוא לא יחזור, זה בגלל שהוא מת בתאונה מצערת.
יפה, לא?

כן, טוב. זה לא עוזר לי.
כי היא פה, היא ממש פה, מולי.
צועקת עליי, ונראה שעומדת לאבד את זה.
העצבים האלה לא היו טובים לה, מצבה שביר והגוף שלה חלש.
אסור היה לה לראות את זה ולהגיב ככה, זה מסכן אותה יותר מידי.
"אורורה, תחזרי לחדר שלך." אני אומר לה בשקט, מתעלם מכל השאלות שלה, מכל הזעם. לא מעניין אותי מה היא חושבת. היא תתרכז בבריאות שלה, לא של החרא הזה.

אבל היא לא שומעת בקולי.
"אני לא אחזור לשום חדר עד שאתה מחזיר אותו הביתה."
אני עוצם את עיניי בתסכול. פאק, הילדה הזאת לא תתן לי מנוחה.
"אורורה, אל תתערבי במה שלא קשור אליך. לכי לחדר שלך, אסביר לך הכל מח-" אבל היא אפילו לא נותנת לי להשלים את המשפט.
היא דוחפת אותי בחוזקה, מכאיבה לעצמה בדרך כי היא עוד הייתה פצועה, והיה לה עוד קשה לעמוד על הרגליים. אבל זה לא מנע ממנה לעמוד מולי, ולהטיח בי מה שהיא רצתה לומר, ולעשות.

"אורורה, מה לעזאזל?!" אני מגביר את קולי כשכמעט מעדתי.
היא מביטה בי בזעם, "כן! מה לעזאזל?!" מהנהנת בכוח, "מה לעזאזל אתה חושב לעצמך כשאתה עושה דברים כאלה בלי להגיד לי? איך אתה מעז לגרש את הארי?!"
בזמן שאנחנו מתווכחים, הלוחם מאבד יותר ויותר דם. עד כדי כך שנוצרת תחתיו שלולית של דם, והוא כבר לא עוקב אחר המילים שלנו. עיניו נעצמו כבר מזמן.
הוא גוסס.
המראה גורם לי לאבד ריכוז, מה שגורם גם לאורורה. וזה לא היה טוב במיוחד.