THE WANTED ~ L.S

The wanted - 20

שלוםםםם

מה שלומכם/ן?

מטרות - הצבעות: 25 תגובות: 150+

נק' מבט הארי:

עבר שבוע נוסף מאז השיחה האחרונה
שלי ושל המבוקש.
הוא, כמובן, שוב נעלם.
אבל הפעם, הנחתי לו ללכת.
כי ידעתי שהוא יחזור.
זה היום האחרון למנוחה שלי, ואז,
אני אוכל להתחיל לעבוד.
תנאים...
זה עדיין נמצא בראש שלי.
באותו הלילה, המבוקש לא אמר לי
איזה תנאים הוא מתכוון להציב לי,
הוא אמר שאגלה ברגע שאחלים.
והינה אני, אני ביום האחרון להחלמה שלי,
היום אבצע את הבדיקות האחרונות,
ואז אני משוחרר.

לא תהיה לו דרך להתחמק ממני עכשיו.
אלוהים יודע מה הוא רוצה,
אבל אני לא אתן לו לנצח.
אני אקבל את מה שאני רוצה, ויהי מה.
ועכשיו, אני רק צריך לחכות לבואו
של העטלף הקטן,
מה שכנראה יקרה מאוחר יותר,
כי השעה היא שתיים בצהריים,
יש עוד זמן עד שיתחיל להחשיך.
אבל יש לי זמן.
אני מחכה לך, מבוקש.

ובזמן שאני מחכה, עברו כל הבדיקות,
כל היום נגמר, והחושך הציף את הלילה.
והפעם, אני ישן בידיעה שמחר, אני מתחיל את העבודה שלי.
בתור השותף של המבוקש.
סוף סוף, אני אוכל לצאת לצייד האמיתי,
צייד של האדם שהרס את חיי.
והפעם, אני לא אהיה לבד.
אני רק צריך לעשות את מה שהחרא הקטן אומר לי - והוא שלי.

דפיקות בדלת, ואני מופתע,
בהתחשב בעובדה שהשעה אחת בלילה.
אני מאשר כניסה, ואימי נגלת בפניי.
"אמא," אני מתרומם לישיבה, "קרה משהו?"
היא נשארת לכמה שניות בפתח
הדלת, נושמת עמוק, מנידה בראשה.
היא מתקדמת לעברי, מתיישבת על מיטתי,
"לא.. לא, מתוק. אני רק רציתי לראות אותך."
אבל אני מכיר את אמא שלי,
עם כמה שהיא אוהבת לראות אותי,
היא לא הייתה עושה את זה סתם ככה,
באמצע הלילה.
לרוב היא מחכה לבוקר, ולא עוזבת אותי.

"אמא," מביט בה בדאגה, "את בסדר?"
היא מהנהנת בראשה, אוחזת בידי,
חיוך קטן על שפתיה, "אני באמת רק רציתי לראות אותך קצת, זה הכל."
אני מהנהן, מחזיק בידיה, "אם את מרגישה לא בטוב, את תמיד יכולה לדבר איתי."
היא מצחקקת, "אמא אף פעם לא מראה לילד שלה חולשה, הארי."
וזה נכון.
אמא שלי אף פעם לא הראתה לי חולשה אמיתית. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה.
אפילו לא כשהיא אמרה לי שאבא שלה מת, כשאחיה מת, גם לא כשאבא מת.
היא אף פעם לא בכתה.

"אני כבר לא ילד, אמא. אני יכול להתמודד
עם זה." אני אומר לה ברוגע.
היא משתחררת מאחיזת ידי, מלטפת את
פניי בעדינות.
"התמודדת עם יותר מידי, אני זאת שצריכה לעזור לך, לא אתה לי."
אני עומד למחות, לומר לה שהיא גם בן אדם, ושאם היא צריכה אני תמיד אהיה שם לעזור לה. אחרי הכל, זה רק אני והיא.
אבל היא מנידה בראשה, "אני המבוגר האחראי, הארי. אל תתווכח."
החיוך הזה היה החיוך הכי עצוב שהיא
איי פעם חייכה.
אבל אני מניח לה, מחייך אליה חזרה.