I am the monster you created (boyXboy)🔞

פרק 1 - חדר 72.

"בבקשה אני מתחנן," אני אומר בקול חלש ומביט בחוסר הוניים בהוריי שיושבים מולי ליד השולחן עם מבט קר ואטום.

דמעות ממלאות את עיניי, אני מסרב להביט על הטופס הלבן שמונח מולי על השולחן במטבח.

חתיכת נייר שברגע שאחתום עליה אאבד את החרות שלי.

"אני יעשה הכול, בבקשה רק אל תכריחו אותי," מבטי נודד מבין אבי לאמי, מתחנן לרחמים.

"אין לנו את כל היום ג'ו! תחתום ונסיים עם זה!" צועק אבי וחובט בשולחן בידו.

"לא," אני מבקש וזרם דמעות נופל מבין שני עיניי,

"לעזאזל אתך," אבי מסנן ומתקרב אלי, מעיף לי סטירה שגורמת לי ליפול לרצפה בכאב,

"לא סבלנו אותך במשך 15 שנה כדי שתתנגד להחלטות שלנו!" הוא צורח מעלי,

"אני יעזוב את הבית אם זה מה שאתם רוצים, רק בבקשה, אני לא רוצה ללכת לשם,"

"אין לך זכות בחירה פה," אומרת לי אמי בפשטות.

אבא שלי מושך אותי מהרצפה ומושיב אותי על הכיסא מול הטופס הלבן.

"תחתום." הוא מצווה ותופס בראשי ומכריח אותי להביט בדף שמולי.

אני לוחץ את אגודלי בספוגית הדיו השחור ומצמיד אותה לשורה הריקה שבתחתית הדף.

"היה כל כך קשה?" אמי שואלת והיא ואבי מביטים בטופס בהתרגשות.

"עכשיו עוף לחדר שלך," מצווה עלי אמי, אני עולה במדרגות כשהיא מעדכנת בצחוק מרושע, "תהיה מוכן מחר בשעה חמש בערב ליציאה, אידן יחכה לך."

אני סוגר את הדלת מאחורי ונופל למיטה שבחדרי. נותן לדמעות חדשות להכתים את המצעים הלבנים.

אני נשאר ער כל הלילה. גם שאני מנסה להירדם, אני לא מצליח. דמותו המפחידה של אידן מופיע מולי אם אני עוצם את עיניי ליותר משניה.

אני גולל הלוך ושוב ברשימת אנשי הקשר שלי, תוהה מי יעזור לי, למי באמת אכפת.

אני גמור מעייפות אבל לא מצליח להירדם.

מחשבה טיפשית של לשים לחיי קץ מתגנבת לראשי, אבל גם אם אמות הגופה שלי תועבר אליו.

נגזר דיני. אין לי מה לעשות לגביי זה.

XXX

כעבור 4 שנים:

"קום." נשמע קול מאיים לידי, ולפני שאני פותח את עיניי מים קרים מותחים בפני ואני קופץ מהמזרן.

גבר עם מסיכה שחורה עומד מעלי ומביט בי באדישות ואומר שוב, "קום."

"כן אדוני," אני אומר ומרכין את ראשי, ממהר לעמוד בזהירות מקפיד לא להביט ישירות בפניו.

"יש לך חמש דקות להתארגן, אחר-כך תיגש לחדר 72." הוא אומר ומסתלק מהחדר, לא שוכח לטרוק את הדלת בחוזקה.

אני מעיף מבט בשעון שלידי, 5:00 בבוקר.

אני מתלבש במהירות מהקור, סוגר על צווארי את הקולר שמסמן את דרגתי במקום הזה.

אני יוצא מחדרי במהירות. עוברים על פניי גברים עם מסיכות שחורות, נועצים בי מבטים עם עיניהם האדומות, בוחנים אותי.

אני נצמד לקיר ומשפיל את עיניי. לא מעוניין להתעסק עם אף-אחד לפני שהסיוט האמיתי שלי באמת מתחיל.

אני עובר את המבואה הגדולה ומתקדם לחדרים של המעמד הגבוהה. בחורי העלית.

אני לקח נשימה עמוקה לפני שאני דופק על הדלת הגדולה ומרגיש את האפלה והחושך שהחדר משדר. שכול הקומה הזו משדרת.

"כנס." אני שומע קול בוקע מהחדר, אני פותח את הדלת ודואג להשפיל את עיניי, "אדוני,"

לוקאס מתקדם לעברי, עיניו הופכות אדומות עם כל צעד שלו לכיווני.

"תביט בי," הוא מצווה ומרים באגודלו את סנטרי, "אני אוהב להביט בך,"

אני מרים את עיניי לגבר המפחיד ביותר במקום הזה.

גבר ששום דבר לא עומד בפניו מלהשיג את מה שהוא רוצה.

והדבר שהוא רוצה הוא אני.

------------------------------------------------------------------

ספר חדש! והפעם שונה מימה שאני רגילה,💜💜

הפעם אני לא יעלה פרקים כל יום, אלה לאט יותר.

אשמח אם תגיבו ותספרו לי את דעתכם,

אוהבת מלא ומקווה שאהבתם!💖✨

🎨gefen