"לואי?" מישהו בא אליי לפתע, קולו מהדהד סביבי בערפול
הרמתי את ראשי
מבולבל
"מי כאן?" שאלתי חסר מילים
אין קול ואין עונה
דממה עטויית חלחלה חדרה אל תודעתי, הרעידה את גופי הרעב והיגע ממאמץ מתמיד.
קמתי.
לא יתכן שאין כאן איש.
הרי שמעתי מישהו.
"מי כאן?" הרמתי את קולי שוב, מנסה להתגבר על הבלבול השולט בכל צעד ומאיים להפיל אותי לאדמה כתפוח רקוב, או עלה כותרת חסר תקנה שמסיים את חייו.
לפתע שמעתי את זה.
קול צרמני, גבוה וחד מדי קורע באחת את הדממה ששררה באיזור הנטוש.
נדרכתי.
מילות הפרידה של אבי מאי אז עוד ליוו את קו מחשבותי וכעת כמו צעקו לעברי את אחד ממשפטיו מעוררי ההשראה לחיים.
התעלמתי מהם.
כמו שאני עושה תמיד.
"תחשוב על זה, נער יקר"
ראשי נע כאחוז טירוף
מאיפה הקול??
מאיפההה?????
הבטתי שוב לאדמה. "כמו תמיד", ציין אותו הקול, הצלחתי לשמוע בו חיוך?
"כמו תמיד כשאתה מבולבל, כועס, עצוב או לחוץ, או בעצם בכל מצב נתון".
חוץ מאחד. חשבתי בליבי.
"חוץ מאחד כמובן", ענה לי אותו הקול, "חוץ מהרגעים בהם יצר הנקמה שולט על רגשותיך".
זה נכון.
ועד כמה שזה נכון זה מכאיב לי כמו שלא כאב לי מזה שנים.
ואז זה קורה לי.
אני קם באחת, ובלי להביט אחורה, בלי לקחת איתי דבר, אני בורח.
ממי?
למען האמת אין לי תשובה.
וגם זה לא באמת משנה, נכון?
כי כמה שאברח, ולאן שאלך זה ירדוף אותי.
וניסיתי.
תאמינו לי שניסיתי הכל.
וכשאני אומר הכל אני נזכר בכל הטלטלות הרבות אותם עברתי, חלקם עם מטענים שאינם ניתנים לנשיאה אנושית על ידי אדם, וחלקם ללא שום עול, גבול או מעצור.
אני ממשיך לרוץ. הרוח מלווה את ריצתי חסרת המעצורים הלאה אל עבר כיוונה הבלתי צפוי.
הלילה מתחיל להאפיל, וגופי הדאב מאותת לי באופן מטריד על רעב, לא מאפשר לי להתעלם ממנו יותר.
YOU ARE READING
מציאות משוגעת
Science Fictionהברנש צחק והתרומם. "ישנת טוב?" התעסק עם משהו, מדבר עם גבו אלי. "אפשר לומר. אולי תוכל להסביר לי מי אתה?" הסקרנות אכלה בי כמו חטיף צהריים. הברנש התיישב שוב על קרסוליו מולי, מביא את ראשו לגובה עיני. "אני אדם. ואתה?" הושיט את ידו ללחיצה. "לואי" לחצתי בת...
