וויליאם? אחי הקטן והמתוקי? האמת זה מסתדר. אם כרגע הוא בן שבע, אז עוד שלוש שנים בשנת 2025 הוא יהיה בדיוק בן עשר.
אני מביט קרוב קרוב בפניו הקטנות, הכל כך דומות לשלי, ומחבק את הילד הצנום, דמעות עולות בעיניי. הילד הצנום מלפף את זרועותיו הקטנות על גבי, וטופח עליו בתמיהה, ובהזדהות.
אני לא משחרר אותו, אבל הוא מזכיר לי בדפיקה על הגב.
"קרה משהו?" הוא מרים אלי את מבטו, ופתאום אני שם לב לדברים הכל כך דומים ביניהם, והחוט הזהב שבאישון הימני, שתמיד הופנטו כולם לנים המופלא הזה, עוד משנולד.
אין ספק.
אני מושך באפי. "אתה...ווילי. וויליאם. אחי הצעיר" כלומר, ביקום המקביל, אבל עדיין. אם אני מביא אותו ליקום שלי, הוא יתמזג עם ווילי הצעיר, ויישאר באותו המקום או יעלם אל היכן שהוא נמצא כרגע?
מעניין לחשוב על זה.
אבל אני קולט מהר מדי שאין לי הרבה תשובות ובעצם אני לא באמת יודע הרבה.
"לואי?" קולי יוצא ממני כשהוא מעובה וגופי מאובן, אני בוהה בלואי הקטן או בוויליאם כאילו היה אבן.
"כן?" הוא מפנה אליי מבט, "אוי לא! הכל בסדר איתך? מה קרה לך פתאום?"
כנראה אני נראה זוועה. אני מנסה להתעשת. אבל איך אפשר? אם אפילו הוא, הדמות שלכאורא לפי הסיפור אני אמור לסמוך עליה- משקרת לי במצח נחושה??
אני מצליח להחזיר לעצמי את הצבע לפנים אחרי מספר נשימות עמוקות. ואז אני בוחן את הילד הקטן במבט מנוכר כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה והקול שיוצא ממני עכשיו אדיש וזר מאוד- "תגיד לואי, למה שיקרת?"
אני קולט מצבים.
אנשים בשבילי הם ספר פתוח גם כשהם מסתירים את רגשותיהם מאחורי מסיכות פלדה עבות.
אבל את התנועות בהם הוא נע עכשיו למולי אני לא מצליח לפרש.
הוא נראה מופתע. מאוד.
אבל את הגורם להפתעה שעל פניו ברגע זה אני לא מצליח לנחש.
הוא מופתע שגיליתי את השקר? או אולי שאלתי את זה בצורה שזעזעה אותו? או שהוא בכלל מופתע מעצם השאלה ואין כלום מאחורי מה שנראה לי מוזר כל כך??
אני דרמטי עכשיו.
מאוד.
ואני מודע לעובדה הזאת.
אבל להיות מודע לא בהכרח גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
אז מה, אם לדוגמא הוא שינה פרט קטן? זה לא קריטי, והנה עכשיו הוא חזר ואמר את האמת.
אבל כנראה זה כל המציאות סביבי שגורמת לי לצאת מכליי כשאני מגלה שאפילו הדמות הזו, עליה חשבתי שאוכל לסמוך בעיניים עצומות צוחקת לי מאחורי הגב.
וזה קשה. בלתי נסבל ממש לחיות במצב כל כך מורכב שאפילו על עצמך אתה כבר לא יודע אם אתה יכול לסמוך.
סחרחורת גורמת לי לחפש בדחיפות מקום ישיבה זמין.
המקום הראשון שנקרה בדרכי הוא שורש חשוף וגבוה יחסית של עץ עבות עליו אני נוחת כמעט בנפילה.
לואי הקטן בא אחריי, באצבעותיו עלה נימוח בכפות ידיו הקמוצות.
"לא תודה". אני דוחה את הצעתו לתרכיז שהכין עבורי מאותו עלה ומגיש לי בידיים רועדות ומבט לאדמה.
"אני מצטער לואי, לא התכוונתי להגיב לך ככה. פשוט משהו פתאום בכל הסיפור שלך לא התחבר לי. לא התחבר בכלל". אני חושב רגע וממשיך "בן כמה אמרת שאתה?"
"אני מעריך שבערך בן עשר" הוא לוחש בקול נמוך וסומק מתפשט על לחייו.
"אז איפה הבעיה? בזיכרון שלי? בך? או אולי אני בכלל הוזה?" אני מרגיש כל כך רע. הכל מסביבי מעורפל כל כך. והנה. אם חיכיתי שזה יוציא ממני את דעתי- אז זה מגיע. מזל טוב. ניצנים ראשונים של חוסר שפיות מתחילים לצוץ בי. עובדה. איזה בחור שפוי מגיב בכזו צורה לשקר?
וזה לא רק התגובה החיצונית. זה מתבטא גם ברעד בלתי נשלט שמשתלט עליי ובחילה עצומה שגורמת לי לחוסר מנוחה מטורף בליווי מקדחות בלתי פוסקות שנועצות אין סוף שיניים בראשי האומלל.
זה שפוי?
לא יודע. לא נראה לי.
"כשבאתי לפה סיפרת לי בביטחון שהגיל שלך הוא שמונה. ואני מנסה לחשוב, זה מסתדר איכשהו לפי הסיפור שלך?"
אופס.
אולי הסגרתי עכשיו את זה שאני הוזה?
חבל.
אבל לואי הקטן דוקא מביט בי משועשע, מה שגורם לי לתהות עוד יותר מה עומד מאחורי המשחק הזה.
"טדאם!" מישהו, זהה באופן מדוייק לילד שעומד מולי יוצא ממאחורי הגזע שאני יושב על שורשיו.
די. אני לא מפסיק להזות. מה יהיה איתי?
"תכיר", לואי הקטן מתקרב אליי, מניח את ידו על כתפו של הכפיל הנוסף, "לואי".
לואי השלישי קד קידה קטנה למולי.
"טוב, אפשר להכנס למערה? לנוח קצת?" הסחרחורת הורגת אותי. כמעט.
"בטח" מישהו מהם עונה לי אחרי שאני כבר מדדה לשם בחצי עילפון.
נחמד מצידם שאת זה הם נותנים לי בלי הרבה שאלות.
אני נרדם מהר כנראה כי כשאני קם אחר כך אני לא זוכר בכלל איפה הנחתי את ראשי.
YOU ARE READING
מציאות משוגעת
Ciencia Ficciónהברנש צחק והתרומם. "ישנת טוב?" התעסק עם משהו, מדבר עם גבו אלי. "אפשר לומר. אולי תוכל להסביר לי מי אתה?" הסקרנות אכלה בי כמו חטיף צהריים. הברנש התיישב שוב על קרסוליו מולי, מביא את ראשו לגובה עיני. "אני אדם. ואתה?" הושיט את ידו ללחיצה. "לואי" לחצתי בת...
