נכון! באמת מוקדם מידי בשביל להיות לילה.
אחד ועוד אחד, וזה מתחבר לי.
הנה, אנחנו בעיצומו של ליקוי החמה המדובר.
"רגע, אז האיש שם...?"
"כן. ועכשיו בוא איתי".
אדם יוצא אל הלילה ומביט לעבר השמיים.
הוא עובר ליד הסוס השחור שלו, וממשיך הלאה, אני מנסה להדביק את צעדיו שהופכים מרגע לרגע לריצה.
"הנה! אתה רואה שם לואי? את הבקתה על הגבעה?"
אני מהנהן.
רגע! לא יכול להיות.
הייתי שם כבר כמה פעמים.
ואכן, כשאנחנו מתקרבים אני יכול לראות את אותו רחוב מלא בקתות ואפילו את הבור עליו דילגתי פעם- אני מדלג עכשיו שוב.
"אז.. זה אמיתי המקום הזה? הייתי בטוח שזה חלום".
"יש פעמים לואי", אדם הולך מהר מדי, אני שומע בעיקר את הרוח הקרה שמלווה אותנו ומחבר בעצמי את ההברות, "שאמת ומציאות הם עניין של מה בכך".
זהו.
משפט סתום. בעיני לפחות.
אני ממשיך לצעוד אחריו, שותק.
מעט אור שמש חוזר ללטף את הארץ ואדם נראה לחוץ מאוד.
"קדימה!" הוא קורא לי, מוציא מכיסו גוש מתכת שנראה כמו מצפן.
"עכשיו תעשה בדיוק מה שאגיד לך. אני סופר לאחור, כשאני מגיע לאחד אתה רץ לעבר הבקתה, ובלי לחשוב על שום דבר אתה מתפרץ פנימה, רץ ישר ישר עד שאתה רואה מדרגות, שם אתה יורד וכבר תראה גוש מתכת זהה בדיוק למה שיש לי ביד. אתה צריך להספיק להביא אותו לכאן ולחבר אותם אחד לשני עד שהחמה תגיע לנקודה הזו בדיוק." הוא מצביע לי על נקודה באופק.
"לואי, הדבר הכי חשוב הוא שתשאר ממוקד במטרה לשמה נכנסת. ולכן- אסור לך לחשוב על כלום. תזהר מאוד לא להכנס שוב למצב בו אתה חולם. זה גרוע בשבילך מאוד עכשיו. אני עוד אסביר לך על זה פעם."
אלוקים! איך הוא יודע?
"ועכשיו לואי- שלוש. שתיים. אח-"
אני מתחיל לרוץ.
ריצה מטורפת כמו שמעולם לא ידעתי שאני מסוגל לה.
למען האמת אני אפילו לא באמת יודע למה אני זורם איתו בינתיים, לפני שבכלל ברורות לי כוונותיו.
אבל הוא הכניס אותי לזה כל כך חזק.
אני דוחף את הדלת.
ושוב אני מרגיש את אותה ישות שמשתלטת עליי.
את אותו קור שנכנס בי, ואת אותו קול שמאיים לבקוע ממני.
אני כמעט מכיר את כל המקום הזה בעל פה.
עד שאני מבין שלזה בדיוק אסור לי להכנס עכשיו.
ממש אסור.
אבל זה חזק ממני.
ואני נשאב פנימה.
שומע את בליל הקולות מבפנים ומשהו בי מחייך.
אני פונה שמאלה.
עורי נעשה כהה ושחור.
מה קורה לי?
אני חייב להמשיך ישר. אין לי זמן!
אבל אין לי דרך.
אני פשוט נמשך שמאלה.
הזמן מאט ונעלם, ואני מוצא את עצמי שוב בבקתה של אדם, ואדם בגבו אלי. עכשיו יותר מתמיד אני מרגיש שאני בחלום, אבל הבעיה הגדולה היא שאינני יודע איך לצאת ממנו.
אני מנסה לברוח. פותח את הדלת ורץ ורץ ורץ, לראות עד היכן גבו החלום ההזוי הזה, ואם הוא פשוט יישבר אם אני אפרוץ דרך גבולותיו.
אבל החלום פשוט עשוי טוב, קרדיט למי שבנה את המציאות הזו.
רגע, לואי. תתאפס ותנסה לחשוב.
מה גורם לאנשים להתעורר בפתאומיות באמצע חלום?
אה! כשדוב טורף אותם או שמישהו יורה בהם.
לא זה ולא זה יש לי פה, ולפיכך אני מנסה להגיע למכנה המשותף של השניים שהוא, מוות. אנשים מתעוריים מחלום כשהם נפגשים במוות, דבר שהמח לא יכול להכיל ולפיכך מעיר את הגוף.
אז מה שאני הולך לעשות עכשיו מטורף?
ייתכן.
אני עומד על קצה הצוק ומתבונן מטה, חלחלה גואה בי, מאיימת להציף את שפיותי.
נכון, אני בטוח שאני בחלום, אבל- אולי באמת אני חווה עכשיו מציאות אחרת, מציאות מקבילה? מה אם אני רוצח את עצמי הקיים ביקום מקביל?
האמת, מה אני מרוויח אם אני משאיר אותו בחיים. הגוף הראשי שלי הולך לאבדור אי שם במקום שממנו נשאבתי, ולזה אני לא מסכים.
מצטער, גוף שני שלי של יקום אחר.
ובנימת הצטערות זו, אני קופץ מטה ומגלה להפתעתי שאני חווה במוות, כואב ומייסר, אם כי לשניה אחת. איבריי מתנפצים על אחד הסלעים ואני נאבד משם.
פשוט כך.
ומתעורר במקום שהכי לא ציפיתי להתעורר אחרי שמתתי פעם אחת.
YOU ARE READING
מציאות משוגעת
Science Fictionהברנש צחק והתרומם. "ישנת טוב?" התעסק עם משהו, מדבר עם גבו אלי. "אפשר לומר. אולי תוכל להסביר לי מי אתה?" הסקרנות אכלה בי כמו חטיף צהריים. הברנש התיישב שוב על קרסוליו מולי, מביא את ראשו לגובה עיני. "אני אדם. ואתה?" הושיט את ידו ללחיצה. "לואי" לחצתי בת...
