אדם מעביר את עיניו עלי ואז על השטיח הגדול שתלוי מאחורי גבי.
רגע של דממה.
ואז משהו מוזר קורה.
הוא קם, ומשהו מתערפל בתוכי, בחדר, ואני נמצא שם שוב. באותו חדר חשוך הממוקם בצריף שמשך את תשומת ליבי במהלך הלילה.
אני מרגיש לאט לאט את האוירה המשתנה, את בליל הרעשים הגווע, ואת הצליל הצורם של הקול החדש שמשתלט עליי.
באופן רשמי איבדתי את שפיותי. מזל טוב.
אני משפיל מבט אל הרגל החבושה, ומעלה את עיניי מעלה. הדלת פתוחה. בזהירות אני מתרומם, מופתע מאי הרגשת הכאב באזור הרגל. אני דורך עליה באיטיות מכוונת. היא לא כואבת כמו שחשבתי.
אני נושף באיטיות, ומשחיל ראשי דרך הדלת, עוצר תחתיי בהתפעמות.
פעם ראשונה שלי בשקיעה דרך צמרות היער הגבוהות. ואולי גם אחרונה קול פסימי בעליל התעקש להוסיף, אך מייד דחקתי אותו הצידה.
אני צועד כמכושף כמה צעדים אל מחוץ לבקתה, מופתע להווכח בבדידותה באזור. לפי מה שאני זוכר... או לפי מה שאני הוזה, היו עוד שורה ארוכה של בקתות, כשזאת משכה אותי אליה בזמזום ערפל.
אבל כמובן שאני הוזה, ואני מתחיל להתרגל לעובדה ההזויה הזו, ומתיישב לי באיטיות על סלע גבוה שנמצא על צוק אשר סופו אינו נראה.
השמש הכתומה נכנסת כברשת בי העלווה הצפופה מעלי, ואני נושם את הריח הטרי של הירוק וגווני השקיעה המשכרים.
"משגע, אה?" קול נשמע לצידי, ואני קופץ מעט ממקומי, וממוקם חזרה מטה בעזרת יד חזקה.
אדם.
שובפעם הוא.
אין לי מה להפסיד בכל מקרה. הפעם אני בטוח שאני לא הוזה. הכל פה חי מדי בשביל להיות חלום.
"משגע" אני מסכים בניד ראש ולא מביט לעברו.
אנחנו צופים יחדיו בשקיעה, ולאחר שזו נמוגה, אדם מתרומם ומתמתח. "אני נכנס. יש בקשות מיוחדות לארוחת הערב?"
"כן" הפתעתי אותו, והוא הרים גבותיו בשאלה.
"אם תוכל לא להוסיף מצרך מסוים מאוד, שאני לא סובל בכל קנה מידה"
"ומהו אותו מוצר?"
"רעל. כימיקלים. וכל הבא ליד ולא בא לגוף שלי"
הוא חייך, נראה היה שמתפלא על הסרקזם שלי.
"למה לי להרעיל אותך?" מלמל לעצמו בשעה שעשה את דרכו חזרה לבקתה.
למה לו להרעיל אותי? אני מגחך. ברור שלא חטף אותי כדי להרוג אותי...
רגע...!
האם הוא באמת חטף אותי? הרי אני זוכר בברור שהוא זה שהציל אותי אז למעלה!
אבל... מי אם כך היה האיש שחטף אותי ודיבר איתי ו-
YOU ARE READING
מציאות משוגעת
Ficção Científicaהברנש צחק והתרומם. "ישנת טוב?" התעסק עם משהו, מדבר עם גבו אלי. "אפשר לומר. אולי תוכל להסביר לי מי אתה?" הסקרנות אכלה בי כמו חטיף צהריים. הברנש התיישב שוב על קרסוליו מולי, מביא את ראשו לגובה עיני. "אני אדם. ואתה?" הושיט את ידו ללחיצה. "לואי" לחצתי בת...
